אני לא מצליחה להיזכר מתי סירבתי לאנטריקוט, או להמבורגר, או לכל סוג בשר מכל סוג שהוא. השבוע זה קרה. במהלך בילוי משפחתי במסעדה הזמנתי כהרגלי את המנה המגונה אנטריקוט, כשהגיעה ההזמנה, הפרה הסתכלה עליי מהצלחת, הסתכלתי עליה בחזרה, היא הסתכלה עליי.
התמונות שעברו לי בראש, אוי התמונות שעברו לי בראש, הן לא פסחו על אף פוסט/תמונה/סרטון/מאמר ששיתף אחד מחברי הטבעונים בקיר הוירטואלי שלו בפייסבוק. עצבות מרירה עטפה אותי ותאבוני נפגם. נאלצתי להסתפק בשעועית ירוקה מוקפצת בשומשום שהוגשה כתוספת.
אני גם לא מצליחה להיזכר איך מצאתי את עצמי נופלת ללב הטרנד החדש הזה – טבעונות. בדרך כלל אין לי בעיות זיכרון, וטוב שכך, אולם הפעם ייחלתי שכל התאים האפורים במוחי שמכילים את פיסות המידע בנוגע לבשר ייעלמו כליל מראשי. אפשר לנסות להיאחז בטיעונים נגד ובעד, להפעיל חשיבה מוסרית, להמשיך להדחיק ולהכחיש, אבל בין כל התיאוריות המדעיות והטיעונים המחקרים אני רוצה לחזור רגע אחורה לפרימיטיביות הנעוצה בחשיבה ה-לא נאורה, ה-לא ליברלית ולהשטיח את המנהגים שלי ל – אם תרצו קראו לזה – בורות.
אחורה בזמן
אחד הרעיונות המרכזיים עליו מושתת נושא הטבעונות הוא הדאגה לאחר, ביטול הרעיון שהאדם הוא נזר הבריאה ושהטבע נועד לשרת אותו. לפי טענה זו, החיה היא לא נחותה יותר מהאדם, ולכן עלינו להתייחס אליה בכבוד אנושי ולהציל אותה מפני האנושות הלא מוסרית. מקורו של רעיון זה בהתגברות המודעות לטבע והסביבה, עליית מדרגה בשם הנאורות הליברלית אם תרצו. כלומר, האדם המודרני נאור יותר מאבות אבותיו, סולח להם על חוסר המודעות ויודע את כל מה שהם לא ידעו – ומחליט שעכשיו הגיע הזמן לתקן את העולם.
זהו תהליך תירבות של תרבות. מעתה, לא רק הקבלה של בעלי החיים לאדם, אלא גם הקבלה של האדם לבעלי החיים. באותה דרך שנרצה שינהגו כלפינו עלינו לנהוג כלפי בעלי החיים. ומעתה, לא רק נשתדל לא לאכול אותם אלא נלחם בשמם, גם אם יהיה צורך בטקטיקות של אלימות וכפייה, גם אם זה ידרוש מאיתנו לצאת לרחוב ולזעזע את ההמון.
יחסי בני אדם וחיות, בואו נדבר על זה
מראשית האנושות האדם ניזון מהטבע, מהחיה ותוצריה. כמו כך, זו היא דרך הטבע עצמו, חיה טורפת חיה, ואם כך – מדוע איננו מנסים להפסיק את ההרג ההמוני הזה, מדוע קל לנו לשפוט את עצמנו כל כך על יחסינו לחיות ובאותה נשימה להדיר מהחברה את מי שדעותיו לא מוצאות חן בעינינו?
התעללות בבעלי חיים זה טאבו, רוע גרידא, אבל את הילד שמוחזק באפס תנאים אי שם בסין לייצר לנו את האייפון החדש אנחנו שוכחים, אנחנו מרססים ג'וק במקלחת כי היא חיה מכוערת ומאמצים כלב. על בשר, חלב, ביצים ודבש קל לוותר כי זה גם הוכח מחקרית כבריא יותר, אקולוגי וכו' אבל את נעלי הנייקי נשאיר בארון.
העיסוק בתיקון העולם הוא מעגל פתוח, שלעולם לא ייסגר, בעטיו של התיקון הדת היהודית הפכה לשם גנאי בארצנו. הרצון לשנות את האחר הנחות מאיתנו באמצעות הטפה וכפייה, מרחיקים ומעוררים סלידה בחילוני- בזר. הרשת היא מקום נהדר להביע עמדה בנושאים מגוונים, וזה בסדר שיש תפישות ודעות שונות, אבל אולי נוח לנו ככה, אולי אנחנו רוצים להישאר ככה – קניבלים פרימטיבים.
כמו כפייה דתית
אמונה יכולה להיות הרבה יותר יפה אם היא תשאר קטנה ופרטית ביני לבין, הפרטים שמרכיבים את הדת, את המנהגים, את דרך חיים והתרבות שלי. הדת, כמו טבעונות, והרגלי חיים נוספים, הפכה להיות מושא לקיצוניות, כזו שאפשר לדבר בגנותה. יותר ויותר נחשפת נטיה לטוטאליות, להתבצרות בתוך עמדה תוקפת עמוסה במגננות. זו הסתה מהדבר עצמו, מהרעיון שעומד מאחורי אמונות פשוטות.
התגובות הקיצוניות שלנו לדעה של האחר, חוסר ההקשבה והגישור בין קיצוניות אחת לאחרת הן הבעיה האמיתית. לא החרדים, לא הטבעונים, לא החילונים, לא הפוליטיקאים, אלא אנחנו, הפער בין מה שאנחנו שואפים להיות לבין מה שאנחנו באמת.
המהפך הפרטי שלנו, מתחיל במקום הלא הנכון, בתיקון האחר במקום בתיקון עצמי, בערעור על מוסכמות ותרבויות במקום בהרהור עצמי. קיצוץ אנרגיות ממלחמה באחר ותיעולן ליכולת לעמוד בתנאים של העולם הרעב הזה, של העולם המלא עוולות הזה, הבלתי מסוגל וראוי לתיקון. זה הזמן לפניה אחורה ומבט למטה לסקירה עצמית במקום צעד קדימה מתלהם כלפי אלו שמולי.
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
