כאשר ליאור רוטנשטיין הגיע לכיתה א', היתה התלבטות גדולה בעיריית רמת השרון האם לפתוח כיתה משולבת. מאז שנים רבות חלפו, אבל משפט של אחת האמהות המתנגדות למהלך, נחקק בראשו: 'אני את הפרח שלי גדלתי לא כדי שהוא יתקלקל עם הילדים מהרי החושך'.
ליאור חלם להיות שחקן, אבל הוא בחר להיות צלם. צריך לשמוע ממנו את הסיפור שלו בכדי לדעת מהי הדרך שהוא עבר עד שהגיע להצלחה הזו. הסיפור של ליאור הוא סיפור של עוד הרבה מאוד ילדים ובוגרים המתמודדים עם תסמונת האספרגר, המציאות שלהם 'אחרת' ממה שמכירים, ליאור הוא דוגמה לסיפור הצלחה של עוד סיפורי הצלחה אחרים. תסמונת האספרגר לא מנעה מליאור רוטשטיין לפתח קריירת צילום. אבל זה לא היה תהליך קל. מסירותם של אנשים קרובים ושל ליאור עצמו שהאמין בעצמו, הביאו אותו למקום שלו היום, לצלם מצליח עם עדשה מיוחדת וזווית צילום אחרת.
תוכל לשתף אותנו בסיפור שלך ולספר לנו קצת על עצמך ?
"אני רווק, בן 34 גדלתי ברמת השרון הורי גרושים, אבל ביחסים טובים, גרים שבע דקות אחד מהשני. כבר מהילדות שמו לב שאני שונה משאר הילדים, הגננות התריעו על כך בפני הורי. בסוף שנות השמונים המילה ספקטרום לא הייתה קיימת. הילד, זה או שהוא בסדר, או לא בסדר. אימא למדה תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה והיא פחדה מהתווית אספרגר. למדתי במסגרות רגילות. אני לא זוכר כי הייתי קטן ולא הרגשתי שונה מילדים אחרים בגילי, אך אני זוכר הרבה אבחונים שעשיתי כשהייתי ילד קטן וגם לאחר מכן".
אתה זוכר משהו יוצא דופן שעברת בבית-הספר היסודי ?
"כשהייתי אמור לעלות לכיתה א', רצו לשלוח אותי לבית-ספר לחינוך מיוחד. אמא התעקשה שזה לא יקרה. ידעתי על כך רק לאחר מספר שנים. בעיריית רמת השרון החליטו לפתוח כיתה רגילה משולבת עם ילדים כמוני. למשמע זאת, החל מאבק בין הורים שרצו, לבין הורים שדחו זאת בתוקף". "באופן די מצחיק, מי שתמך מאוד ברעיון, והבן שלו לא היה על הספקטרום היה הפסיכולוג שלי ושל אימא שלי במשך 15 שנים. כשהייתי אמור לעלות לכיתה א', בשנות בית ספר היסודי ואילך, היה לי קושי בלימודים וגם קושי חברתי. כי בנוסף להיותי על הרצף, אני לקוי למידה והיו מספר חזיתות שהיה עלי להתמודד אתם בו זמנית".
היו לך צדדים חזקים שזיהית בעצמך כילד ?
"כשהייתי ילד, הזיכרון היה הצד החזק שלי. הייתי זוכר דברים ממש בבירור ובאופן מדויק, הייתה לי יכולת לזכור דברים בצורה שונה מילדים אחרים. את היכולת לזכור הפגנתי לא אחת מול הכיתה והם התלהבו מהזכרון שלי בהתחלה, אך כשחזרתי על זה מספר רב של פעמים, נמאס להם ואז הפסקתי עם זה. עד היום אני נהנה מיכולת הזיכרון שלי".
מתי הבנת שאתה עם תסמונת אספרגר ?
"אחד השנויים שעברתי היה בגיל 15 היה כאשר קיבלתי 'חותמת' שאני עם תסמונת אספרגר. היא הייתה מלווה בפחד של הורי מהתווית. להורי היה חשש גדול לגבי מצבי וכמו כל הורה, הם רצו לעניק לי חיים כמו לכל ילד אחר ועשו הכל כדי לשלול זאת, אך כשהמאבחנת אמרה להם בפנים ושיקפה את המציאות האמתית באופן ישיר, הם לאט לאט הפנימו את מצבי, קבלו זאת וליוו אותי לאורך כל הדרך במסירות רבה" וכך סללתי את דרכי בתוך העולם הזה.
מתי התחילה חוויית הצילום שלך ?
"את החוויות מעולם הצילום אני זוכר בעיקר בשנים של בית-ספר התיכון. החוויות התחלקו בין חוויות מדהימות למחרידות. למדתי במגמת תיאטרון, וזה נתן לי שקט. לבוא ולשחק דמות, לצאת מתוך עצמי ולהיות משהו אחר, זה היה כיף ובעצם זה מה שרציתי ללמוד משחק. שם החלה גם החשיפה לעולם הצילום כאשר צילמתי בכל מיני מגמות שנתבקשי לצלם במסגרת אירועי בית-הספר. אבל בצד החברתי, הייתי מאוד מבודד ומרוחק מילדים אחרים, לא היו לי קשרי חברות קרובים, החברויות היו קצרות טווח והתחלפו במהירות. לא הצלחתי לשמור קשרים לאורך זמן".
האם התגייסת לצבא או עשית שירות לאומי, או התנדבת ?
"היה לי רצון להתגייס או לעשות שירות לאומי, אך הוחלט לא לגייס אותי לצבא בגלל התסמונת. בשונה מהפתיחות בצה"ל כיום, הצבא מסתכל על גיוס בעלי צרכים מיוחדים, כמשהו בעל ערך חברתי. אפילו פקיד במחסן זהו תפקיד משמעותי בצה"ל, כי המטרה והעיקר זה להקנות לצעירים אלו לצאת ולראות אנשים, לפגוש במציאות החברתית וליטול חלק בהתנדבות לצה"ל. בסופו של דבר לא התגייסתי, אם כי היה ניסיון להתגייס דבר שלא קרה בסופו של דבר, לא בגללי אלא בגלל הבירוקרטיה והמערכת הצבאית שלא היתה מספיק פתוחה בעבר וראתה בצעירים כמוני נטל על המערכת. גם חוויית הניסיון הזה הייתה סיוט בשבילי, הכוונה היא לתהליך השחרור, מצד אחד לא מגייסים אותך מצד שני לא משחררים אותך".
היו ניסיונות לשלב אותך, היו תוכניות לגבי העתיד שלך ?
"לאחר כשנה, למדתי מכינה בניסן נתיב והגעתי לבית אקשטיין, אז זה עבד שונה ממה שזה היום. הייתה אז תכנית מצויינת, הגעתי משך חצי שנה לשלושה ימים בשבוע, התכנית עבדה על החיבור שבין העולם החברתי לתעסוקתי, עד לשילוב והתאקלמות במקום עבודה. כשלמדתי בניסן נתיב, היה לי מקרה הזוי, אני מגיע לניסן נתיב, יושב בקבוצה של צעירים בני גילי פחות או יותר, ואני לא מתחבר אליהם. סיפרתי לאימא שלי שראיתי אנשים מוזרים מאוד, נבהלתי ושאלתי האם 'אני קוקו כזה' ? למזלי, אמא שלי עבדה במשרד קרוב ויכלה להגיע אלי מהר ולהרגיע אותי מתוך סערת הרגשות שחוויתי כשראיתי מולי אנשים שונים, אבל לא הבנתי שהם בעצם זה אני, הייתי צריך להכיר אותם קודם ולא ישר להכנס ללחץ. שיתפתי את אימא שלי, רעדתי ולא הבנתי את מה שעבר עלי, סיפרתי לה מה שהרגשתי והיא הסבירה ואמרה לי, תחשוב הם כמוך".
מה עשית מגיל 18 , כבר לא היית קטין ובעצם הגעת לגיל שאתה כבר אמור להיות עצמאי, איך התמודדת עם זה ?
"בשנים בין גיל 18 לגיל 22 בקושי יצאתי מהבית ופחדתי לנסוע בגלל הפיגועים שהיו בעת ההיא בארץ, זה השפיע עלי מאוד, חששתי מנסיעות וננעלתי בתוך רמת השרון, חשבתי מה הסבירות לסיכוי של פיגוע ברמת השרון ? חשתי בטוח בבית, הרגשתי מוגן ורגוע. גם היום כשהמצב לא בטוח, מחבל יבוא לירושלים או לתל אביב למקומות הומי אדם, ובטח לא לרמת השרון. אימא ראתה שאני מסתגר ולא יוצא כל היום. אבל גם במצב זה דאגתי לסדר יום מלא, ברמה של לקום בשמונה בבוקר ולהיות עסוק כל היום, עד שאני לא יכול להכניס סיכה ללוז שלי. זה סייע לי לעבור את התקופה בצורה יותר טובה".
מה עם האהבה לצילום, מתי התחלת להבין את החיבור שלך לעולם הצילום יותר מאשר לעולם המשחק ?
"מגיל צעיר אני אוהב לצלם, מה שהביא אותי להיות הצלם של היום התחיל, כשלמדתי במגמת תיאטרון בבית-הספר, אחי תומר הגדול ממני בשלוש שנים, למד קולנוע. פעם אחת לקחתי את מצלמת הסטילס שלו צילמתי וצילמתי, ראיתי שאני מצלם תמונות יפות. גדעון ירון שהיה מרכז המגמה בבית-הספר, והיה המורה לקולנוע של אחי וגם שלי. האמין בי. כשלא רצו לקבל אותי למגמת צילום, הוא נלחם עבורי. המגמה הייתה מאוד תובענית והיו דרישות מעבר לשעות הלימוד של בית-הספר, לתת שעות על חשבון חופשים ועל חשבון שעות אחר-הצהריים. כל התלמידים במגמה, הפכו לצוות טכני בחופשת הפסח. בכיתה יב' הסבא והסבתא שלי הגיעו מברזיל, היינו ארבעה ימים באותו בית לא גדול במיוחד, ולא ראיתי אותם בכלל. עד שנכנסתי במקרה פעם אחת בהפסקה כי שכחתי משהו, ופגשתי בסבא שלי, הוא צחק ואמר לי סוף סוף רואים אותך בבית. בהמשך, נשלחתי להתנדב מטעם בית אקשטיין במחלקה לזימון תורים של בית-חולים איכילוב. שם התפתח אצלי רצון לקחת את עצמי בידיים ולהאמין ביכולת הצילום שלי שהלכה והשתפרה מצילום לצילום. למרות שהתנדבתי בסיוע משרדי במזכירות, כמו שליחת וקבלת פקסים, העברת הודעות למזכירות. הוצע לי גם כן לסייע בצילום למירי גטניו, שהייתה אחראית על מערך סרטוני הצילום וההסברה של בית-חולים איכילוב. מירי הייתה המלאך שלי, היו לנו שיחות ארוכות, היא האמינה ביכולת שלי ופתחה לי דלת והזדמנות לצלם. לפעמים כשהיו צריכים עזרה בצילום, היו שולחים אותי במקום העובדים או במקומה. מאחר וכבר היה לי ניסיון והכרתי את עולם הצילום, ביצעתי את המוטל עלי בצורה טובה ומקצועית. עבורי זו הייתה ממש הזדמנות ומקפצה למה שאני היום. הפריצה לעולם הצילום החלה בנקודת זמן זו והיתה משולבת עם ניסיון קטן ואמונה גדולה ביכולת שלי להפוך צלם מקצועי".
איפה למדת צילום ?
"בגיל 18 עשיתי קורס אצל הצלם חנן שפיר, הוא לימד אותי לאלתר טכניקות וללמוד מהם.מתמונה גרועה אפשר ללמוד וזה תמך בכישרון האישי שלי, ונתן לי כלים יותר מקצועיים להביא את הפוקוס המדוייק בתמונה. לאחר כמה שנים הצילום הפך למקצוע. חלמתי להיות שחקן, ואחרי שסיימתי מכינה בניסן נתיב החלטתי לעזוב את לימודי המשחק בגלל שהחוויה לא היתה טובה ולא נעימה לי, למרות שתמיד חלמתי ללמוד משחק ויתרתי על זה. בנוסף, היו כל מיני שינויים, הפכתי להיות עצמאי יותר ועברתי לגור בדירה בתל אביב. והחלפתי את התכנית של בית אקשטיין, לתכנית 'בי' דומה, ההבדל הוא שהתכנית לא הייתה מסובסדת והורי שילמו עבורה. שם פגשתי עובדת סוציאלית הכי נוראית שנתקלתי בחיי, היא היתה בהלם כשסיפרתי לה שעברתי לתל אביב לבד. היא לא האמינה בי כאשר רציתי להחליף עבודה. היא אמרה לי 'אנשים כמוך ללא השכלה לא יכולים לעבוד'. היא זילזלה בכישרון הצילום שלי. נתתי לה את הדוגמה של אילן בשור צלם סטודיו שצילם את כל המדבקות של הדיסקים הישנים, אותו הכרתי באמצעות אבי והיא אמרה לי: "אתה ליאור לא אילן בשור, אתה לא יכול להיות צלם כי אין לך את היכולת לראות כלה ביום חתונתה". זמן מה אחרי, סיפרתי לפסיכולוג שלי, והוא אמר לי "מה הבת זונה מבינה מהחיים שלה" היו כאלו שהתעממתי איתם, אבל הם לא רצו להכיר באמת".
יש לך זווית צילום או נקודת מבט כשאתה מצלם ?
"נקודת המבט שלי, שעוזרת לי לתפוס את הזווית הכי נכונה בצילום, היא בבחינת ההפתעה שמצפה לי בפרוייקט, כי אני אף פעם לא יודע מהי, עד שאני מגיע, רואה ומתחיל לצלם. כשאני מגיע לאירוע או לכל מטרה. אני מסתכל על האנשים מה מחמיא להם, על הלוקשיין ועל מה הם רוצים. יש אנשים שזורמים, יש אנשים שקשה להם יותר. בכל מפגש כזה, אני מוצא את עצמי בסיטואציה שבה אני צריך לצלם, ותוך כדי עולים לי רעיונות. צילמתי חתן וכלה בשוק הכרמל על רקע כיתוב "מכירת חיסול". בצילום, אני מחפש תמיד את החיבור של כל הגורמים בה בעת ומנסה ליצור מהם תמונה אחידה. תמונה שמספרת סיפור שלם. לתפוס את הרגע המתאים בכל תמונה ולהפוך את התמונה לסיפור שלם זה האתגר בצילום".
האם היו לך פרוייקטים תרבותיים מעניינים במהלך שנות עבודתך כצלם שיכולים להפתיע אותנו?
"צילמתי מספר פרוייקטים תרבותיים של מפורסמים, כמו: אנסבל ציפורלה, את אירוסמיט, יעל שושנה כהן, אביב גפן, שלומי שבן, רינגו סטאר, להקת קווין, אדם למברט ובריאן מיי, בריטני ספירס ועוד. התלוותי לחלק מהם בהופעותיהם והתרגשתי בעיקר לצלם את להקת קווין. בנוסף, הגיע המקום של החתונות והאירועים. עולם ההופעות מתגלגל, מי שהיה היחצן של אבא שלי, הוא היה היחצן של מוניקה סקס. הצטרפתי למערכת 'עכבר העיר' להופעות עד שהמערכת נסגרה. ביקשתי לצלם את להקת קווין שהגיעו להופעה בישראל, הודיעו לי ממערכת העיתון שהצילום יהיה שלי ואכן צילמתי את הלהקה,התרגשתי מאוד, תוך כדי נסיעה צעקתי משמחה".
סיפרת לי שחבר שלך צילם את החתונה של גלעד שליט, האם היו לך אירועים מיוחדים שצילמת או שאיפות שאתה עוד רוצה להגשים בעתיד?
"היה לי אירוע של חתן שלפני מספר שנים צלף ירה לו מעזה בראש, הוא החלים והתחתן, זה היה אירוע מאוד מרגש, לכל חתונה או אירוע יש הקסם המיוחד, אתה נכנס לתוך החוויה של האירוע מתחבר לאנשים בכל מיני זוויות מעניינות ומרתקות".
"האירוע שתפס אותי הכי חזק הוא; יום אחד העוזר צלם, עדכן אותי ואמר לי 'לכלה אין אימא'. מתחילה החופה, התחילו להגיד את שמות המשפחה. אני שומע שם משפחה 'אלעד' וזה נשמע לי מוכר. נזכרתי כי לפסיגולוגית שלי קוראו לה קוקה אלעד. פתאום הזכירו את שמה, זה גרם לי להתרגשות גדולה מאוד. תוך כדי צילום רצתי אחרי הכלה, ואני מספר לה שאימא שלה הייתה הפסיכלוגית ילדים שלי וטיפלה בי משך תשע שנים. הכלה הסתכלה עלי ואמרה לי שהיא הכירה וזכרה אותי. הלכתי לצד כמה דקות להרגע, לא ידעתי שהיא נפטרה. סיפרתי לאימא והיא הייתה בשוק. באירוע הזה נתתי את כל כולי והתייחסתי אליו באופן אישי ובקשתי לשמור את התמונות גם לעצמי, הרגשתי שיש לי חלק באירוע. כשהגעתי הביתה והתחלתי לבכות".
"השאיפה שלי כצלם היא להתפתח גם בעבודה בחו"ל, ברור שיש משהו לאגו לצלם מישהו מפורסם, יש לי קולגה שצילם את החתונה של גילעד שליט ושל סטטיק. לצד זה. יש לי שאיפה בתחום האומנותי להגיע לתערוכת צילום של עדות מקומית שמתקיימת בחודש דצמבר ומוצגות בה תמונות מכל העולם. צילמתי תמונה ואני אגיש אותה לתחרות, התערוכה עדות מקומית מהווה אירוע שנתי חשוב בעולם התקשורת, וכן בישראל. מטרתה להעניק במה לצילום תיעודי מקומי של צלמים שונים, המביאים לידי ביטוי את העולם התרבותי חברתי פוליטי המביע את המורכבות בתוך המציאות האזורית. לאחר מכן התמונה הזוכה מוצגת במוזיאון ישראל ובאתרים שונים בארץ ובעולם, הלוואי שאוכל להגיע לרגע הזה".
