“בלדה לאביב הבוכה", סרטו החדש של הבימאי בני תורתי שמצולם בימים אלה, עוסק במוזיקה המזרחית הקלאסית, ובמוזיקאים שנעלמו בלי לקבל את הכבוד הראוי להם. אני מבין את יהורם גאון, הוא אומר בראיון למעמול, לא הייתי רוצה שלהיטים נוסחתיים כמו "בלבלי אותו" יהיו חלון הראווה שלי.
בתאונת דרכים קטלנית נהרגים שניים מחברי להקת "אנסמבל טורקיז", בערב הבכורה של סימפוניית "האביב הבוכה”. מהמכונית ההרוסה מחולצים בחיים יוסף טאווילה (אורי גבריאל), אברהם מופרדי ומרגרט (הזמרת אישתר) אהובתו הזמרת, שנותרה נכה. טאווילה שנהג ברכב בזמן התאונה נשפט, נמצא אשם ונידון לכמה שנות מאסר.
עשרים שנה לאחר התאונה, מופיע גבר צעיר בשם עמרם (הזמר דודו טסה) בביתו של טאווילה. עמרם, בנו של מופרדי, מספר לטאווילה כי אביו גוסס, ומגיש לטאווילה תוכנייה להרכבת סימפוניית "האביב הבוכה".
טאווילה מחליט להיענות לבקשה האחרונה של חברו, וכדי לבצע אותה עליו למצוא את מיטב המוסיקאים. טאווילה ועמרם יוצאים למסע חיפוש, שהוא בעצם מסע חיפוש אחר צלילי המוזיקה המזרחית הקלאסית.
זוהי מסגרת העלילה של סרטו החדש של הבמאי בני תורתי "בלדה לאביב הבוכה", שמצולם בימים אלה. כמו בסרטו הקודם "כיכר החלומות", עליו זכה בחמישה פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, גם כאן המוזיקה המזרחית המסורתית היא השחקנית הראשית.
"הסרט הוא מחווה לדור מוזיקאים שעלו ארצה מכל ארצות אסיה. מוזיקאים מאסטרים שניגנו על הכלים ולא קיבלו את היחס או ההכרה במוזיקה שלהם, והם נעלמו בלי לקבל את היחס או הכבוד הראוי. לא היתה שום מסגרת שאיפשרה להם להמשיך לעסוק במוזיקה, אז הסרט הוא מחווה לאותו דור. אני מקדיש להם את הסרט, אבל הסיפור עצמאי לחלוטין בלי קשר לעבר".
השיר המרכזי בסרט הוא המחשה מדויקת לכך. תורתי מספר ש”בלדה לאביב הבוכה” "היא סימפוניה שהולחנה במיוחד לסרט, יצירה ארוכה עם נגיעות קלאסיות אותה הלחין מרק אליהו, שהוא גם נגן קמנצ'ה מוכשר. גם אביו, פרץ אליהו, מוזיקאי מוכשר, אבל אין להם מקום לבטא את זה חוץ מהופעות. חלק מהעניין החברתי-תרבותי הוא לפרוץ ולקבל הכרה והערכה שאותה בוודאי יקבל אחרי הסרט".
הסרט אינו אוטוביוגרפיה, אבל בהחלט קיימת זיקה לעולמו של תורתי: "המוזיקה הזאת באה מהבית וזאת גם מוזיקה שאני שומע ומחובר אליה. זוהי מוזיקה שחיה ונושמת בצדדים, אבל כיום יש יותר פתיחות אליה".
אתה מבין את התבטאותו של יהורם גאון שאמר שהמוזיקה המזרחית היא "אסון טבע"?
"המוזיקה שקוראים לה היום בארץ 'מזרחית' היא לא חלון הראווה של התרבות הקלאסית. היא נוצרה ונולדה פה, לא במזרח. זה שילוב של אריס סאן עם שירים תימניים.
"בתוך הז'אנר הזה שהתפתח יש דברים טובים ורעים, כמו בכל סוג של מוזיקה. אני מבין על מה יהורם גאון מדבר, הוא דיבר ממקום של כאב. קיימת היום פריצה החוצה של להיטים נוסחתיים כמו "בלבלי אותו". זה תופס, אבל אני לא הייתי רוצה שזה יהיה חלון הראווה שלי.
"מישהו שלא מכיר מוזיקה מזרחית, יגיד שהמוזיקה המזרחית שלכם על הפנים. אבל במהלך הקרנות מוקדמות של הסרט, אני שומע אנשים שלא שמעו את המוזיקה הזאת בבית או שלא ממש מכירים מוזיקה מזרחית, אבל זה נעים להם לאוזן. אני מקווה שלא הכבדתי, לפחות על הקהל האשכנזי, שלא מודע למוזיקה הזאת".
כבר ב"פטיש" חיפש איכות
מודעות חברתית אינה חדשה לתורתי. הוא גדל בשנות השישים בשכונת התקווה בתל אביב, ולימים נהפך למדריך של חבורות רחוב בשכונה. בשנת 1987 ביים את סרטו הראשון, "יוננם", שזכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בירושלים.
חמש שנים אחר כך ביים את הסרט "גגות של ברזנט", שתיעד את מאבקם של מחוסרי דיור שנאלצו להתגורר במאהל בגן התקווה יותר משנה וחצי. בנוסף היה ממקימי "הפטיש" – עיתון חברתי לוחם, שפעל בתחילת שנות התשעים.
כבר אז, בעיתון "הפטיש", פנה תורתי ליוצרים ולזמרים ודרש מהם איכות. "תנו לי איכות כדי שאוכל להילחם בשבילכם, אל תזרקו לי זבל ותצפו שאני אלחם בלי נשק”, אמר בראיון עם ד"ר סמי שלום שטרית.
"היו שלקחו את זה לא נכון, ופעם גם הגיעו חברים של איזה זמר לעיתון לסגור איתי חשבון, כי המלצתי בפניו לעזוב את המוזיקה וללכת לפתוח קיוסק. אבל אני עדיין מאמין שאנחנו חייבים להיות תמיד הכי איכותיים שיש. זה הכוח היחיד שלנו במאבק התרבותי הזה".
ובתפקיד הראשי: הזמר דודו טסה
הזמר דודו טסה, שמגלם את את אחת הדמויות המרכזיות בסרט אינו זר למוזיקה המזרחית הקלאסית. בימים אלה מתנגן ברדיו שירו בּכה לִבּי ובעיראקית- וִ'ן יא גלֻב; חלק מפרויקט חדש שבו הוא מחדש את שירי סבו ואחיו, מהמוזיקאים החשובים של המוזיקה העיראקית במאה העשרים.
http://www.youtube.com/watch?v=9ckmNtFPc8g&feature=related
האלבום מושמע בכל תחנות הרדיו וזוכה להצלחה גדולה וביקורות מעולות. "דודו טסה עבר את אותו תהליך שעבר הגיבור אותו הוא משחק בסרט”, אומר תורתי. "אותו תהליך שהוא עבר מהרוקנ'רול למוזיקה שיצרו הסבים שלו, 'האלכוויתים'. הם מאוד נחשבו ולכן צריך להעריך אותם מוזיקלית. אני לא אומר שתהיה הצלחה למוזיקה כזאת, אבל היא בטח תהדוף הרבה דעות קדומות לגבי מה שחושבים על מוזיקה מזרחית".
טסה חושב שהוא בא למוזיקה מגישה אחרת. "אני ובני לא מגיעים מאותו מקום כי לבני יש עניין חברתי. אני מגיע מכיוון של מוזיקאי שהתאהב במוזיקה רגשית מול העשייה של סבא שלי, פחות מעניין אותי העניין החברתי של להביא את המוזיקה להכרה. השיקול שלי הוא ברמה הרגשית, ברמת הסקרנות שלי כיוצר".
לדבריו, החיבור לתורתי היה טבעי ומיידי, למרות שקריירת המשחק של טסה היא רק הפוגה מהמוזיקה. "בגלל שאני לא שחקן יש לי הפריווילגיה לקבל את ההחלטות שלי לפי הדינאמיקה שלי עם הבמאי", הוא אומר.
ליהוק שובר סטיגמות
חוץ מדודו טסה בסרט משחקות עוד זמרות ממוצא מזרחי: אישתר, דקלה ואדר גולד, בוגרת כוכב נולד. אלה זמרים המזוהים עם המוזיקה שתורתי עוסק בה.
האם אתה חושב שקל להם יותר להתחבר לדמויות?
"לא חייב. באותה מידה יכולתי לקחת את יונה אליאן שכבר עשיתי איתה את "כיכר החלומות" והיא פולנייה. העניין של שחקנים לא מטריד אותי, אם הוא אשכנזי או מזרחי. ברגע שאני בונה איזשהו עולם, אז הוא לא קשור למציאות שלנו. יש לה השלכות עליו אבל אין זמן או מקום מוגדרים”.
כחלק מההכנות לסרט, השחקנים לקחו שיעורי נגינה בסיסיים על כלי הנגינה: טאר, קמנצ'ה וצ'לו. לא בדיוק לנגן, אלא "להוציא צליל" כדבריו של טסה. גם תורתי משתתף לעתים במפגשים מוזיקליים המשלבים בין מזרח למערב, בגלריה של האמן אבי בן משה.
לשחקנים עצמם רקע מוזיקאלי הרלוונטי עוזר. "האמת היא שאני ניזון מרוחו של אבי”, אמר אורי גבריאל בראיון ל"וואלה". "הוא היה מכור למוזיקה והיה כותב שירים בעצמו. הוא היה שר ולא התמזל מזלו כדי להגשים את החלום שלו. זה נורא קל – רק לחשוב עליו ואני שם".
גבריאל שיתף פעולה עם תורתי גם ב"כיכר החלומות", שם הראה גם את כישוריו הדרמטיים, אבל לפני כן זוהה בעיקר עם סרטי בורקס. בעיני תורתי הבעיה של גבריאל הייתה דווקא טייפקאסט כגנגסטר. "אורי לא עשה רק סרטי בורקס. דווקא הסרטים שלו נחשבו איכותיים, אבל יש לו בעיה אחרת: הטייפקאסט של הגנגסטר. זה התפקיד הראשון וזה הטביע עליו אות קין. אין שחקן בארץ שיכול לשחק עבריין כמוהו, יש לו את הפנים, הדיבור, השפה, אוהבים אותו כגנגסטר. אורי הוא שחקן מוכשר שלא קיבל הזדמנות לבטא את עצמו.
"כשחיפשתי ללהק את הדמות הראשית בסרט רציתי את אורי, אבל לא התלהבו מהעניין, כי לא הצליחו לראות משהו אחר. עכשיו נדבק אליו 'יגאל הנאצי' מ'הבורר'. אבל אחרי שרואים אותו כולם מצדיעים, כי הוא עושה תפקיד דרמאטי שלא ציפו. גם מבחינתי זאת האמירה, לשנות את הדימוי של אורי".
שכונה אוניברסאלית
ד"ר סמי שלום שטרית, חוקר חברה ותרבות בישראל, כינה את "כיכר החלומות" סרט העוסק ב"שכונה אוניברסאלית". "יש דבר כזה כאן ובעוד פינות 'דרומיות' רבות של הציוויליזציה האנושית. ובכל זאת, תורתי הוא גם מספר מקומי. הוא מציג תמונות מצב של החיים שאפילו גבולות הזמן והמקום שלהן מטושטשים. לכן הסיפורים האלה נצחיים".
את אותה אוניברסאליות ניסית ליצור גם בסרט הזה?
"יש בסרט עולם שאין לו מקום ואין לו זמן. שמות המקומות מומצאים, אין תל אביב או ירושלים. מטרתי היא לעשות טרילוגיה. שלושה סרטי מחווה שאין בהם זמן ומקום. הראשון היה 'כיכר החלומות', שעוסק בקולנוע, השני זה 'הבלדה לאביב הבוכה', שעוסק ברדיו, והשלישי יוגש בקרוב לקרן ונקרא 'מלחמת הקרחות' שמספר על עיירה דמיונית, בעמק דמיוני, שמגיעה אליה הטלוויזיה הראשונה.
"אני מקיף את הנושא דרך שלושה מכשירים: טלוויזיה, רדיו וקולנוע. אותם מכשירים שהיו מדורת השבט ודרכם התעצבה פה ההוויה הישראלית. אני בא מהזוית של הפריפריה, של השכונה, של העיירה. כל ההוויה היא מזרחית, כי כל האנשים שגרו בשכונות ובעיירות הפיתוח הם מזרחיים. בזה אני מסיים את טרילוגיית החלומות".
בעצם תמיד יש על מה לחלום.
"נכון, הסרטים שלי נוגעים באיזשהו חלום. זה בדיוק הנושא של טרילוגיית החלומות"
