איך לכל הרוחות התעוררתי הבוקר ומצאתי את עצמי בוהה בריף דדון, הבן של הדוגמנית נטלי דדון, מורח את הקקי שלו על המיטה בחינניות כזאת שגרמה לי לצחוק עם עצמי מול מסך הסמארטפון? רק אתמול בלילה נשבעתי שאקח הפסקה קטנה מהפיצ'ר הממכר הזה שנכנס לי לחיים ברוח סערה, ושרף לי את כל התאים שנותרו לי במוח, והנה אני שוב מציצה לאחרים לחיים: לבנות משפחת קרדשיאן-ג'נר, לביקיני הזעיר של נטע אלחמיסטר, ועל המתנות השוות שבר רפאלי מקבלת מבתי האופנה המובילים בעולם.
בין לבין, קופצים לי כמה סטוריז של חבריי ובני משפחתי. למען האמת אני די מחבבת אותם; הם מספרים סיפור אותנטי, לא מתאמץ, מביך, סתמי, מצחיק, צנוע – בדיוק כמו החיים שלי, של כולנו. הם האנטיתזה היומיומית לקלישאה הרווחת על הדשא של השכן שתמיד ירוק יותר. בשביל להמשיך לאחוז בתפיסה הזאת שמעניקה לחיי ערך על ידי השוואתם לחיי האחרים, אני צריכה להישאר מעודכנת כל הזמן. לסטוריז, שהם תמונות וסרטונים המוגבלים באורך של 20 שניות (למי שלא מכיר, יש מישהו כזה?), זמן הצצה שאול. הם תקפים ל-24 שעות בלבד מרגע פרסומם, ולאחר מכן הם נמחקים ולא מותירים אחריהם זכר. אני גומעת אותם בשקיקה בזה אחר זה, מהר לפני שיגמר, ובו בזמן משחררת לאוויר את הסטורי הפרטי שלי. גם במישור הזה אני נשארת עם היד על הדופק, כמות הצופים בסטורי שלי מעידה על רמת הפופולאריות שלי במדיה החברתית, וכבר זמן רב שהמדיה החברתית מקבילה לחיים עצמם.
כדור השלג הזה מתגלגל לו כבר שמונה שנים בחסותה של חברת "Instagram Inc", ונחשף ל- 500 מיליון משתמשי האינסטרגם שבעולם. אז מה הסיפור שלך סטורי? ואיך קרה שגברת על כל הכלים הטכנולוגיים שנמצאים ברשותנו במאה ה-21? נדמה שהסוד להצלחתו טמון במבנה האנטי-היסטורי שלו. הוא מעין וירוס שתובע את השכפול של עצמו, כלי הפצה שמבקש להפיץ תוכן רק לשם ההפצה, ולא לשם המסר או הלקח שעומדים מאחורי התוכן. הוא מרצד כל הזמן בין חיים ומוות של הטקסט, מופיע ונעלם לאחר יממה כלא היה. כך הופך התוכן לחסר משמעות, מאחר ומשמעות היא דבר שנבנה לאורך זמן, היא זקוקה ליסודות, והיסודות הללו נבנים ומתפרקים מחדש כל 24 שעות.
על פניו, אפשר להספיד כבר עכשיו את הפיצ'ר הזה, אבל אם מתעכבים עליו רגע, מגלים את החשיבות שלו; בעידן שבו תודעת המוות מטושטשת בעזרת רפואה מתקדמת, ניתוחים פלסטיים, מוצרי אנטי אייג'ינג, כושר גופני ותזונה בריאה – הסטורי מנכיח לנו את נבואת המוות. הוא מעמת אותנו עם האובייקט שעד כה חרג מגבולות הסימון, עם הדבר המאיים הזה שאנחנו מדחיקים כל חיינו, עם המילה חסרת הממשות – "מוות".
ואז קורה דבר מעניין יותר – הסטורי, שביקש בתחילת דרכו לשכפל את הסיפור רק לשם השכפול, נתקל במבוי סתום; המבנה שלו, המוות של הטקסטים לאחר 24 שעות, לא מאפשר לו להשלים את הפעולה. הוא נמצא במאבק יומיומי וסיזיפי עם עצמו; בצד אחד עומד היצר הטוב שמפיח חיים ומעניק תקווה להמשכיות של התוכן, בצד השני עומד איתן היצר הרע שמבטל את השמחה ומלמד על כך שהכל זמני, מהיר ומשתנה. הסטורי מעביר לנו שיעור חשוב על החיים; הוא מגלם ב-20 שניות את המלחמה הקיומית והיומיומית של הסובייקט העכשווי, שהרי היא לשרוד כנגד כל הסיכויים, ובו בזמן מכניס לחיינו פרופורציות והכרת הטוב, כשהוא מזכיר לנו מידי יום שלכל סיפור יש סוף.
קרדיט תמונת קאבר: צילומי מסך מתוך האינסטגרם של קים קרדישיאן.
