סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

תאטרון בובות

מדי פעם כדאי לצאת מאזורי הנוחות שלנו ולפתוח את הראש לדברים חדשים, במיוחד כשמדובר באמנות ובטח כשמדובר בתאטרון. אז הפעם הרחקתי עד ניו יורק (מה לא אעשה למען "מעמול"!), כדי לראות את הצגה "סוס מלחמה" ולבדוק מה יש לתאטרון מעבר לים להציע.

"סוס מלחמה" היא הצגה שביימו מריאן אליוט וטום מוריס. ההצגה עלתה לראשונה בתאטרון המלכותי הלאומי בלונדון ועברה מהר מאד לווסט אנד. ההפקה האמריקאית של ההצגה עולה בברודווי, בלינקולן סנטר בניו יורק וזכתה בחמישה פרסי טוני בשנת 2011, בהם פרס ההצגה הטובה ביותר. המחזה שכתב ניק סטאפורד, שעל פיו נעשה גם סרט קולנוע בבימוי של סטיבן שפילברג ב-2011, מבוסס על ספרו של מייקל מורפורגו ומגולל את סיפורם של אלברט הילד וג'ואי הסוס, במהלך תלאותיהם במלחמת העולם הראשונה.

טוד, אביו של אלברט, שיכור עם רגשי נחיתות, מתערב עם אחיו האמיד שאת הסייח האציל והיקר שהוא קנה, אפשר יהיה להפוך לסוס עבודה. כנגד כל הסיכויים מצליח אלברט לאלף את הסוס, כשתוך שבוע ג'ואי הסוס מפעיל מחרשה, האב זוכה בהתערבות ואלברט זוכה בג'ואי. אבל זאת רק המערכה הראשונה של המחזה, שנמשך כשעתיים וחצי. בהמשך עם פרוץ  מלחמת העולם הראשונה, האב מוכר את הסוס לצבא ומפר את ההבטחה שנתן לבנו ("מהיום הסוס הזה יהיה שלך!").

http://www.youtube.com/watch?v=q-bni4QqSv4

כתוצאה מכך, אלברט בורח מהבית כדי לאתר את הסוס האהוב שנלקח ממנו באכזריות. שניהם עוברים את תלאות במלחמה בנפרד, כשבשלב מסוים ג'ואי אף מוצא את עצמו בצד הגרמני. כל הקצינים שמקבלים אותו – מתים והוא איכשהו שורד, הוא משמש כסוס משא המעביר גופות וסוחב תותחים. שיא הדרמה מתרחשת כשג'ואי הסוס נתקע באמצע שדה הקרב בתוך חוט תיל, ושני הצדדים מכריזים על הפסקת אש כדי להציל אותו. בסוף, פצועים אך מאושרים אלברט וג'ואי מתאחדים וחוזרים הביתה.

סוסים מדברים

אבל ב"סוס מלחמה" הסיפור לא חשוב, הוא רק תירוץ. בעידן של אינטרנט, קולנוע וטלוויזיה רב ערוצית התאטרון חייב למצוא דרכים חדשות לביטוי, כאלו שיצדיקו את קיומו של המדיום העתיק הזה. הבמאים של ההצגה, מריאן אליוט וטום מוריס, יודעים זאת היטב וגייסו את כל המשאבים האפשריים כדי לייצר מופע מרהיב ממחזה רגשני ומלודרמטי.

"סוס מלחמה" מצליח לסקרן עוד לפני שהוא מתחיל. הבמה הענקית והשחורה ריקה לגמרי. את הרקע השחור חותך ענן ארוך שמזכיר חתיכת נייר שנתלשה ממחברת, כמו חתיכת הנייר שתולש אלברט עם רישום של ג'ואי כשהוא יוצא למלחמה. על חתיכת הנייר מוקרנים במהלך ההצגה רישומי פחם שמתפקדים כרקע לתפאורה או ככיתוב לתאריך והמקום. פעם שדות בכפר האנגלי של אלברט, פעם ים גועש בזמן שהחיילים מפליגים לצרפת ולפעמים גם הכפלה להתרחשות הבימתית. כמו בסצנת הקרב כשעשרות חיילים אמיתיים ומצוירים פורצים קדימה.

הרישומים הם ידניים כביכול, בהתאם לרוח התקופה ולאמצעים הדלים במלחמה ובשחור לבן בלבד. רק לרגע אחד התבנית הזו נשברת כאשר ניתזים כתמים אדומים; אלברט נמצא בעיצומו של קרב נוראי – שורות של חיילים נופלים, קולות של מכונות ירייה, ועל כל ירייה ניתז כתם דם על המסך. הענן הופך כולו לאדום. עם דעיכת קולות המלחמה, הכתמים הופכים לפרגים אדומים, נעים ברוח ומתעופפים עד שהענן נשאר ריק. הבמה חשוכה לגמרי ועולים קולות שירה. הקרב נגמר.

התאטרון מתרוקן מתוכנו ורק הקליפה חשובה? סוס מלחמה (צילום: יח"צ)

התפאורה מעטה וסימבולית: דלת וחלון מסמנים את הבית של אלברט, שלושה שחקנים עם מוטות הם האורווה של ג'ואי, ורפסודה עם ארבעה גלגלים היא ספינת המשא שלוקחת את הסוסים והחיילים לצרפת. פיסות התפאורה מדויקות ומניעות את הדמיון להשלמה אוטומטית של התמונה, הכוראוגרפיה המושלמת גורמת אפילו לתמונות של זוועות המלחמה להיות יפות להכאיב.

אבל השיא הוא הבובות, שהפכו את ההצגה הזאת לכל כך מדוברת. שלושה שחקנים מפעילים את הבובה של ג'ואי. שניים בתוך גוף הסוס, ואחד עומד מבחוץ ומפעיל את הראש והצוואר. השחקנים עובדים בתיאום מושלם ומצליחים להפיח בבובה חיים. זה לוקח פחות מדקה – והמפעילים הופכים לבלתי נראים. האשליה כל כך חזקה שהעין פשוט מתעלמת מנוכחותם. הסוסים מלאי הבעה ותגובות שכמעט אפשר להרגיש אותם מדברים.

להזדהות עם בובה

חבל שהשחקנים לא מצליחים להגיע לאותם הישגים. הם לוחצים על הרגש ומזייפים מצוקה בצורה מביכה. אכן, המחזה לא כתוב מצוין והוא נוטה לדרמטיות מופרזת, אבל שחקן טוב יודע לעבוד נגד הטקסט וליצור מהלך אמין. לא נעים להגיד, אבל אין מספיק שחקנים טובים בהצגה הזאת.

אליסיה ברסנאהם שמשחקת את רוז, אמו של אלברט, מדייקת בסצנות הקומיות שלה. אבל בכל פעם שהיא נדרשת להביע רגשות, היא מדרדרת למשחק מזויף שמתאים לסטודנטית שנה א' בסטודיו של ענת ברזילי. ברסנאהם לא הצליחה לשמור על המבטא האנגלי שלה לאורך המחזה, למען האמת אף אחד לא הצליח להחזיק מבטא – לא השחקנים ששיחקו את הצרפתים, ובעיקר לא אלו ששיחקו את הגרמנים – המבטא שלהם היה ביזיון. אס פאס נישט.

אבל הגרוע שבגרועים היה אלברט – אנדרו דורנד, השחקן הראשי בכבודו ובעצמו. בפעם הראשונה שהוא פתח את הפה וצייץ בקולו הצווחני, חשבתי שזאת בחירה אמנותית שמטרתה להדגיש את גילו הצעיר ושבוודאי עם התקדמות העלילה והקפיצה בשנים קולו יתעבה. כמה טעיתי. זהו קולו הטבעי של השחקן והוא מחריד. לשמוע אותו במשך שעתיים וארבעים דקות הקשה מאד על ההזדהות עם הסיפור. כנראה לכן הקהל מזדהה בעיקר עם הסוס. אין מה לעשות, ילדים וחיות תמיד יגנבו את ההצגה.

הסוסים מלאי הבעה ותגובות שכמעט אפשר להרגיש אותם מדברים. סוס מלחמה (צילום: יח"צ)

קליפה ריקה

יש הצגות שנשענות על יכולותיהם של השחקנים ועל מחזה הכתוב היטב. ב"סוס מלחמה" אלו בהחלט נקודות החולשה, אך מכיוון שההצגה הזו היא יצירה של הבמאים והיוצרים יותר ממה שהיא של השחקנים, אין בחולשות אלו די בכדי לפגום בחוויה. בסופו של דבר, תמונה רדפה תמונה, והדימויים הוויזואליים שיוצרים את עולם המחזה היו עוצרי נשימה, כך שאפילו הקול הצווחני של אלברט לא הצליח באמת להרוס את ההנאה.

יצאתי מהאולם החם לאוויר הקר של ניו יורק, ומשהו עוד קצת העיק לי על הלב. האם הצליחו לקנות את החוויה שלי בבובות סוסים ועבודת וידאו ארט משובחת? יכול להיות שבעידן הפוסט מודרני, המהיר ומלא הגירויים, התאטרון מתרוקן מתוכנו ורק הקליפה חשובה? משהו נצבט בי מבפנים. אני מקווה מאד שלא, זאת מחשבה עצובה.