תוכנית מציאות | מור דרעי
אחרי ששכחנו מהזוהר של ניו יורק ומהופעתה המהפנטת של קארי בראדשו, ואחרי שהדחקנו את הסקס הלוהט של סמנתה, כעת עולה על המסך העונה השנייה של הסדרה "בנות" מבית היוצר של “HBO”. הסדרה מעלה ניחוח דומה אך שונה "מסקס והעיר הגדולה". "בנות" היא סדרה על אנשים, קשיים, דילמות, כזאת שפשוט עוסקת בחיים האמיתיים. ניו יורק משנה את פניה בסדרה ואנו מקבלים הצצה נועזת לחיים ולסטייל שונה ממה שהורגלנו.
זהו סיפורן של ארבע צעירות שגרות בניו יורק. האנה, מארין, ג'סה ושושנה הן חברות טובות שמנסות לגלות את התשוקה שלהן בחיים. לכל אחת יש את העיסוקים שלה, אך בסופו של דבר חיי היומיום שלהן נפגשים והופכים לסיטואציה מרגשת על המרקע. העונה הראשונה נפתחה בסצנה בה הוריה של האנה, הדמות הראשית, מודיעים לה שהם מפסיקים לתמוך בה כלכלית. מהנקודה הזאת מתחיל מסעה של האנה בעולם האמיתי.
היא מצליחה להפגיש את הצופים עם סיטואציות משעשעות ואמיתיות. מהתפטרות מהמקום בו היא מתמחה, מה שנראה כמו תאונת דרכים של פגע וברח. ממשיך בקז'ואל סקס עם אדם, בחור שהיא הכירה במסיבה, כשגם המפגש איתו מעלה סוגיות מעניינות העוסקות ביחסים בין גבר לאישה.
שמנמנה וכובשת
העונה השנייה נפתחת בסצנה בה האנה מכורבלת במיטה עם השותף הגאיי שלה, אלייז'ה, ומשם הוא נמתח באיטיות במפגשים שלה עם דמויות גבריות שונות. הפרק הראשון מנסה לשרטט קווים חדשים לדמותה של האנה שהכרנו בעונה הקודמת, כאחת שכביכול לא מעוניינת בקשר רציני ולכן מתרועעת עם גברברים שונים. אנו עדים למפגשים משעשעים בינה לבין שאר הדמויות. היא דמות קומית בטרגדיה קלאסית ובדרכה המיוחדת היא מצליחה להוציא מכל אסון חן.
האנה הכי פחות יפה מחברותיה אך יחד עם זאת הכי שנונה. מפריע לה שהיא שמנמנה אך היא לא מתעסקת בדיאטות ויותר חשוב מזה לא מתביישת בעצמה. היא מצליחה לפצות על המראה שלה באמצעות אינטליגנציה וחוש הומור מבריק. הפרסונה שלה כובשת ומותירה אותי מכורה למילים שלה, להתנהלותה עם הסביבה ולבגדים ההזויים שהיא לובשת. איכשהו הכול נראה עליה יפה. מעבר לחן שאני מוצאת בה, אני חושבת שהמסך הצליח לראשונה לחבק דמות ששוברת את הנורמה והמוסכמות של אידיאל היופי.
"בנות" זה אותנטי
במפגש העדין בין המציאות לדמיון הסדרה מנצחת. בעוד "סקס והעיר הגדולה" משמרת נרטיב של חלום, של חיים פנטזמטיים וחסרי גבולות, "בנות" מצליחה להחדיר את הפן הראליסטי הן מחפשות עבודה, בן זוג ולמעשה כמו כולנו מנסות ליצוק משמעות לחיים שלהן. "בנות" מתנערת מהדימויים הרווחים בנוגע ליופי, סקס ונהנתנות ומצליחה לשפוך אור על נושאים שלא מקבלים ייצוגים על המרקע. הדיאלוגים בסדרה מציגים את האמת והכנות שקיימת בכול דמות, על ידי שיחות ארוכות ומתישות מצחוק, על יחסים בין בני זוג, מחלות מין, אוכל, אהבה ועבודה. מצאתי את עצמי משתאה אל מול דיאלוגים שנמתחים בשנינות ובאריכות ויחד עם זאת מלאים במסרים על החיים.
השימוש במילה אותנטי הפך להיות נזיל ושגור בשפה היומיומית, אך ככול שהתעמקתי בסדרה נוכחתי לראות שזו המילה הבהירה ביותר לתאר את שאני מרגישה כלפיה. "בנות" כל כך קרובה אליי, באותנטיות שלה, ביכולת לייצר שיח אמיתי שלעתים ממודר מהטלוויזיה המיינסטרימית. העונה הראשונה הצליחה לייצר מבט נועז על ניו יורק הפחות נוצצת ועל חיים פחות פנטזמטיים, אבל העונה השנייה נפתחה בצורה עייפה.
למרות שהיא עדיין שומרת על הקווים הריאליסטיים שלה, יש בי תחושה שהדיאלוגים הארוכים של האנה מתחילים לעייף אותי ושהסצנות ממחזרות את עצמן. אחרי עונה ראשונה כל כך מדויקת אני חושבת שיהיה קשה לייצר את הסחף שהיה. אבל אם יתפתח סחף אני הראשונה שתזרום איתו.
אומרות הכל בלי לומר כלום | שאול מאירי
ריקוד בנות מטופש בסוף פרק. זהו התיאור המדויק ליחסה של הסדרה האמריקנית "בנות" מבית HBO, כלפי צרותיהן של דמויותיה הנשיות. בביצוע האקט התמים והלא מזיק הזה, הן למעשה לא אומרות כלום, אך עם זאת אומרות הכול. לנה דנהם, יוצרת הסדרה והשחקנית הראשית ניסתה לבחון מבחר זוויות שונות ומנוגדות על התקבלותם של תרחישים חברתיים, יחסים מגדריים, מערכות יחסים, ומערך תיאום הציפיות מאנשים בחברה המודרנית.
הגישה של דנהם אומרת שזה בסדר להשתטות, להתנהג בקלות דעת, ופשוט לשכוח מהצורך הבסיסי להסתדר כלכלית ולקחת את החיים ברצינות. דנהם יותר מרומזת שכדאי ללכת עד הסוף עם תחושת הספונטניות וליהנות עד כמה שאפשר מסקס, התמסטלות משתיית אופיום ודיאלוגים מתחכמים על איברי מין. עם זאת, היא אינה מנסה למכור לנו את הקלישאה השחוקה ש"חיים רק פעם אחת" ויש לנצל אותם. לדבר שדנהם מציעה קוראים "בריחה במסגרת הגבולות". היא אינה מתחמקת מהמציאות, אך אין לה פתרונות ממשיים לבעיות, אלא רק דרכים אחרות להתמודד איתן. בעזרת טקסטים משונים ותגובות לא רציונליות הדמויות מוציאות את התסכול האישי שלהן (כלפי עצמן וכלפי תפיסתן על ידי החברה).
"בנות" מבלבלת את הצופים כשאינה בוחרת לנקוט בעמדה מסוימת כלפי מוסכמות, קביעות ומעמדות חברתיים. היא אינה מביעה עמדה אחידה כלפי הפלות, צריכת סמים ותשלום שכר דירה. דנהם מדגישה את הקלילות והפרודיה כשני כלים מרכזיים דרכם מטופטפים לנו האבסורד והצרות היומיות הקטנות. המשפט "watching this is like watching clueless" מיטיב לתאר בצורה אירונית איך הסדרה צוחקת על הקושי של אנשים צעירים לישר קו עם החיים הבוגרים והעולם התובעני והדורש של המבוגרים.
כאפה מצלצלת
דנהם בחרה במודע בסיטואציות אירוניות בין בני אדם כדי לשים בפרופורציות את שגרת החיים הבנאלית. היא משחקת בסדרה את האנה הורבאת', צעירה בת 24 שחולמת לכתוב ספר. היא אינה סקסית, מושכת או רומנטית, ועושה רושם כי אינה מחפשת שיזדהו עימה. היא מציגה את עצמה בתנוחות מביכות שאינן מחמיאות לה, ויותר משנדמה כי לא מתביישת ללעוג לגופה, היא אף משלימה עם ה"פאקים" הללו ומציגה את הסטיות שלה לראווה, כאילו אומרת לכולם "תסתכלו עליי ותראו שאפשר גם אחרת". היא מסיחה את תשומת הלב מהמראה החיצוני על ידי דיאלוגים שאמורים להפר את האיזון המקובל של התפיסה ההוליוודית.
הדימויים הללו נועדו ליותר מאשר לקרוץ לחברה האובססיבית באמריקה, הסוגדת לשלמות חיצונית ואסתטיות לפני הכול. הם כאן בשביל להעביר ביקורת עליה ועל הקושי שבעמידה בציפיות מצד הסביבה להשתלב במארג החברתי המוכר של העולם המערבי-מציאת עבודה לאחר סיום הקולג', והחלומות הגדולים להצליח בזכות מה שאוהבים לעשות- מול הכאפה המצלצלת שהמציאות מחטיפה. בעיניה של דנהם, עצם חווית ההתנסות היא הדבר החשוב בחיים, ולמעשה היא מחליפה את אתגר ההתמודדות. בעיקר מפני שהחוויה כרוכה גם בהנאות הקטנות שבין לבין, בעוד שהתמודדות מקושרת עם קושי, הסתגלות, ועמידה בלחצים.
בלי הבטחות, בלי חלומות
הז'אנר של סדרות שוברות קונצנזוס שאינן מזדהות עם תכתיבים חברתיים פופולריים מיינסטרים ודימויים חברתיים, אינו חדש. בסדרות חדשות רבות הכוכבים הראשיים הם בעלי "פגמים" ו"שריטות", או כאלו שלא עולים בקנה מידה אחד עם הגיבור החתיך או הבחורה הכוסית. הגמדים, השמנים, ההומוסקסואליים והמכורים לסמים (דוגמת"weeds" ) תופסים את הכותרות הראשיות כבר כמה שנים. עם שפה בוטה ומלוכלכת, "בנות" נראית כמו עוד סדרה קולנועית מ"העידן החדש" בו הכול יותר חופשי, משוחרר, ומצטלם טוב יותר. היא אינה מתחשבת בקודים מוסריים וכללים נורמטיביים, וניכר כי הסדרה מתייחסת בספקנות רבה כלפי שאיפות קרייריסטיות ורצונות אחרים בחיים.
לדנהם אין תשובות והבטחות לגבי העתיד, והיא כאן בעיקר בשביל לנפץ ולשבור לנו את החלומות. כל דמות מביעה דעה משל עצמה, שבעיניה נראית הכי נכונה וראויה (כלפי מחלות מין, מס' ילדים, הופעה חיצונית..). הסדרה לא נחרצת ואומרת "נכון או לא נכון" או "תעשו כך או כך"- היא מותירה את קבלת ההחלטות בפני אישיותה של כל דמות, ומספקת לה את כל הביטחון להחליט בעצמה. לא רק שהיא אינה מעודדת אותה לפעול בשום צורה, היא מעניקה לה את כל החופש האינדיבידואלי שבעולם לחוות את הבעיה בדרכה הפתטית והייחודית.
התחלה עייפה
בניגוד לרף הגבוה שהציבה העונה הראשונה של "בנות", עונתה השנייה נראית עייפה משהו, כאילו טובעת בארגז החול שבנתה לעצמה דנהם. היא ממחזרת קלישאות, והניואנסים שהורגלו לאהוב בעונה הראשונה נמתחים כמו מסטיק ונראים כמי שאיבדו את הטעם הטוב. הסדרה מנסה לשמר רעננות מסוימת בעזרת שלל סצנות מביכות ומטופשות שכאילו מחויבות מראש לתסריט (בעוד שדנהם יושבת ומקשקשת בפארק העירוני עם חברתה בחברת גורי כלבים, אחד הגורים הקטנים מבצבץ לו בין חולצתה לשדיה, כאילו זה מקומו הטבעי ותמיד היה שם).
האמת המרירה היא, שלצערה (ולצערנו) "בנות" אינה מצליחה להתרומם ולשדרג את עצמה מעבר לדריכה במקום. הגישה המוגזמת של דנהם נראית כמי שמיצתה את עצמה לאחר עונה אחת בלבד. וחבל. עושה רושם שהחוויה שדנהם ניסתה למכור לנו היא זמנית בלבד ומתקיימת על זמן שאול. כמה זמן עוד יינתן לה? זה הרבה תלויי בדנהם עצמה. היא אינה צריכה לנסות "להמציא את עצמה מחדש", וזה לא שהעונה השנייה מוגדרת כצניחה חופשית- דנהם פשוט צריכה להיזהר משאננות ולהתחבר פחות לצד היהודי שבה.
