יוני 2015. חוזר מהעבודה וריקי רעייתי אומרת, "התקשרה מישהי בשם תמר, חיפשה אותך. אמרה שלמדה איתך בכיתה ט' במדרשת שדה בוקר." משפט אחד, ופתאום פרץ של חרדה וגם שמחה גדולה. הם בכל זאת מחפשים אותי, הם זוכרים. אני כבר שכחתי מזמן, או אולי לא שכחתי, רק לא רציתי לזכור.
בשנת 81' הייתי תלמיד כיתה ח' בדימונה. עיירת פיתוח, אמצע המדבר, סוף העולם שמאלה. חול וסופות חול וילדים בשכונה ומשחקים ואמא עקרת בית ואבא עובד מפעל ושלושה אחים קטנים. תלמיד מצוין והורים שמוכנים לעשות הכול שאצליח בלימודים ושאהיה מאושר. הצלחתי בלימודיי, אבל לא הייתי מאושר.
הייתי ילד שמן. לא רק שהייתי שמן, גם לא התעניינתי באותם הדברים שהתעניינו הילדים האחרים בסביבתי. לא הייתי טוב בספורט. קנאתי, כל כך קנאתי בילדים האחרים, על שהיו רזים וספורטיביים. שבחרו אותם ראשונים לקבוצות במשחקים. לא הייתי מאושר. והמקום היה צר.
אז הגיע הרעיון, יש מקומות שקוראים להם פנימייה. אצלנו פנימייה הייתה מקום לילדים שאין להם משפחה תומכת או אוהבת. ואני רציתי פנימייה. אבל לא הפנימייה של הרווחה או של המתנ"ס. רציתי פנימיית יוקרה. כזו של ילדים כמוני – מחונכים, ממשפחות טובות, מוצלחים בלימודים. רציתי פנימייה של ילדים טובים, חכמים, כאלו שאוכל להתגאות שאני נמצא בפנימייה אחת איתם. שאגיע לחופשות ואוכל להשוויץ, והילדים האחרים שנשארו כאן בעיר יקנאו.
שמעתי על אחות של נעמה כץ ועל אח של עוזי פריזר, שהיו בפנימייה במדרשת שדה בוקר. ועל עוד אחד מהשכונה, הבן של משפחת סבג, שגם הוא שם. כולם משפחות מהשכונה החדשה שעברנו אליה כשהייתי בכיתה ז', שכונת וילות פרטיות בצפונה של העיר. "הגבעה" קראו לשכונה שלנו, כי הייתה ממוקמת על ראשה של גבעה, בקצה העיר.
שמעתי שגם עוזי מתכוון ללכת ללמוד שם. ואם עוזי הולך ללמוד שם אין ספק שזה מקום מצוין. לעוזי הייתה משפחה מצוינת. והכרתי את אמא של עוזי, יעל ז"ל, שהייתה מורה בבית הספר בו למדנו וגם הספרנית. ודיברתי עם אהרון היועץ של בית הספר. ובסוף הוריי רשמו אותי למדרשה. אני כל הזמן אומר מדרשה, פנימייה, אולם היה זה בית הספר לחינוך סביבתי. לא היה לי מושג אז מה זה בכלל חינוך סביבתי. כל שרציתי זה מקום שאוכל ללמוד בו עם ילדים מצוינים ולהיות מאושר. וההורים שלי רצו שיהיה לי רק טוב.
כיאה למקום יוקרתי ומצוין זימנו אותנו למבחנים במכון מיון. מבחני "הדסה" קראו לזה. ואחר כך הייתה שיחה עם היועץ או הפסיכולוג ועם המנהל של בית הספר. זה היה שלב ראשון. מקומות מצוינים ממיינים היטב, חשבתי לעצמי אז. ומי שעבר את השלב הזה זומן לשלב השני. נדמה לי שקראו לו סדנא. הגענו כולנו למדרשת שדה בוקר, ליום שלם כולל לינה. אני כבר לא ממש זוכר לפרטים מה היה שם אבל זוכר שנהניתי. זוכר שהייתה חוויה חדשה ומעניינת. זוכר שהיה שם טיול לנחל חוורים, זוכר שצוינו שם הרבה מאוד שמות של צמחים, בעלי חיים, תופעות טבע וגם שירד הלילה ושישנו בשקי שינה. יותר מזה אני לא זוכר.
זוכר את האיטונגים שגרנו בהם בפנימייה, ואת אהובה, אם הבית, שהייתה מעירה אותנו בשירה כל בוקר. ואת מיטת הקומתיים בחדרים, ואיך כולם למדו לנגן בגיטרה, ואחר כך התחילו להביט לשמיים עם משקפות לחפש ציפורים מיוחדות. היו שהלכו לתחנת האכלה לצפות בעופות הדורסים שמגיעים אל הפגרים. אני זוכר את הספרנית שהייתה החברה הכי טובה שלי. וזוכר את משפחת דה-בר שהייתה המשפחה המאמצת שלי, ואת שילה, הבן של משפחת דה-בר, שהיה אח מאמץ ובן כיתה בשכבה שלי. היה גם שולחן שליד חדר האוכל בחצר בית הספר שהיו מונחים עליו, בשעה עשר בבוקר, צלחת הגבינה, צלחת הריבה, ממרח השוקולד, הפלפל השחור והמלח, והלחם הפרוס. ואני נזכר שעד היום אני מפזר פלפל שחור ומלח על הגבינה שלי. זו הייתה שנה אחת בחיי ואני לא זוכר ממנה כמעט כלום.
זוכר אחת תמי סמיש. שהיינו משחקים בשיעור מי מוריד ראשון עיניים. כשריקי רעייתי אומרת לי, "התקשרה אחת בשם תמר", חשבתי אולי תמי סמיש, או תמר כהן, או אולי בכלל תמר מימון. והייתה זו למעשה תמר פיליפ. כמה תמריות היו לנו שם, חשבתי לעצמי. התיישבתי, שתיתי, יצאתי להליכה, התקלחתי, התיישבתי לראות טלוויזיה. ואז אחזתי בנייד והתקשרתי לתמר פיליפ.
תמר, היי, שלום, זה אבי. אבי בסר. הבנתי שחיפשת אותי.
תמר הסבירה לי שבני המחזור מהמדרשה בשדה בוקר חוגגים כל 10 שנים יומולדת ביחד. הסבירה שהם גם מתכננים מפגש מחזור ושהם פתחו בשביל זה קבוצת וואצאפ. אמרה שהם מדברים כבר תקופה בוואצאפ. סיפרה כי עלתה שם השאלה, מה קורה עם אלה שלא שרדו, אלה שלא המשיכו הלאה. הם חילקו ביניהם את איתור האנשים והיא קיבלה או לקחה על עצמה לחפש אותי. וסיימה בהדגשה כי היא מאוד תשמח אם אצטרף, והיא תבין אם אבחר שלא.
שמחתי לשמוע את לשון הרבים, "אלה שעזבו". כל השנים הייתי משוכנע שאני הדפוק היחידי שלא שרד שם. שמשהו בי, בתכונות שלי ובהתנהגות שלי אחראי לכישלון ההיטמעות שלי בקבוצה. והנה שוב מזמינים אותי להצטרף. הייתה לנו שיחה נעימה. ישנה כוונה להיפגש באוגוסט והיא תשמח מאוד אם אגיע. אתה חושב שתגיע? שאלה. ואין לי מושג למה עניתי, ברור שאגיע. נבהלתי אחר כך, אבל חשבתי לעצמי שיש זמן ונראה מה יקרה. עוזי הוא מנהל הקבוצה, תמר אמרה, והיא תעביר את מספר הנייד שלי ותדאג שיוסיף אותי לקבוצה. אבל זה לא יקרה בימים הקרובים.
כשהתקבלתי לפנימייה התכוננתי היטב. חשבתי שהתכוננתי. אבא, שהוא בן משק יליד עין-גב, שגדל גם בגינוסר, ידע משהו שאני לא ידעתי, על איך זה לחיות בקבוצה. חבל שלא שאלתי, אבל הייתי ילד. הוא הכין גליל של סרט בד שמודפס עליו באופן חוזר מספר. גזרנו את המספר והדבקנו על הבגדים שלי, הגופיות והתחתונים. סבתא, שהייתה התופרת של הקיבוץ אז העבירה על זה תפר. ככה, הסבירו לי, תוכל בקלות לזהות את הבגדים שיחזרו מהכביסה, יהיה עליהם מספר מזהה. ואני חשבתי לעצמי, שאת מידת הבגדים שלי אוכל לזהות בקלות.
הכנו מזוודה, וסידרנו שם כלי רחצה ובגדים. שמחתי לקראת הפנימייה, חיכיתי לזה. וההרגשה הזו התחלפה. השמחה של היציאה לפנימייה התחלפה עם הזמן בתחושה אחרת. בכל שבת לקראת הערב הייתי חש מין כאב בטן כזה, כאב בטן לא רגיל. זה היה כאב הבטן המיוחד של מוצאי שבת ושל לקראת המבחנים. אז לא היה לי שם לכאב הבטן הזה. כשהסתיימה השנה של כיתה ט' בפנימייה ולפני שיצאנו לחופשת הקיץ בבית ההורים, ואחרי כל מה שהיה וקרה שם ושאני לא זוכר, הסבירו להורים שלי שישמחו שאמשיך ללמוד שם בשנה הבאה, אבל כדאי שזה ילווה בהמלצה של פסיכולוג קליני או חינוכי.
היום אני פסיכולוג. פסיכולוג חינוכי מומחה, פרופסור לפסיכולוגיה. היום יש לי שם לכאבי הבטן ואני יודע שקוראים לזה חרדה. תגובה שהיא תגובת חירום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. היום אני גם יודע מתי הנפש בוחרת שלא לזכור, לשכוח, להדחיק. אני יודע, כי אני חוקר טראומה ופוסט טראומה של גורמי פגיעות ושל גורמי חוסן. טלפון באמצע החיים, מאחת בשם תמר, ונכנסתי, נפלתי.
22/05/2015, 11:24 – עוזי יצר את הקבוצה "מחזור ו׳ כעבור שלושים שנה"
06/06/2015, 21:42 – עוזי הוסיף אותך
06/06/2015, 21:43 – סמדר: ברוך הבא
06/06/2015, 21:44 – סמדר: יש צבע אדום בלכיש. כולם בסדר?
06/06/2015, 21:44 – אני: ברוכים הנמצאים
06/06/2015, 21:46 – בקי: אבי שלומות – כאן בקי. לא חושבת שדיברנו מאז סוף
כיתה ט'
06/06/2015, 21:46 – אני: נכון
06/06/2015, 21:46 – אני: לא דיברתי עם אף אחד מכם
נראה היה לי שלא נכנסים לקבוצה כזו או באים למפגש כזה כדי לפגוש חברים אבודים, אלא באים לגשש ולחפש אחרי דמותנו שלנו. אולי אם נחזור אל זירת הפשע נוכל לזהות רמזים לאדם שהיינו וזה שנהיינו, נוכל אולי לברוא משהו מנעורינו. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מנקודת מבט מפוכחת, בוגרת. איך בכלל אפשר לכמת כמשקל סגולי את המשמעות של הנעורים שלנו? את החרדות, הפחדים, הניסיון להיות שייכים?
***
ההתחלה בוואטסאפ די מבטיחה. נתקלתי בשמות הראשונים ואפילו התמלאתי בהתרגשות מסוימת, זיכרונות מציפים אותי, אולי רק חצאי זיכרונות, קטעי תחושות, שבבי רגעים. תחושה מתקתקה של נעימות. אבל אחרי שלושה ארבעה אנשים, לאחר שסיימתי לסכם את ימיי, כשברשימת המלאי של הישגי חיי, אישה אחת, שני ילדים, עיר אחת, אני מתחיל להתעייף. 33 שנים מותירים את סימניהן בכל אדם, הזמן משנה פני אנוש וגזרתם, אך בקבוצת הוואטסאפ של תכנון פגישת המחזור, הזמן קופא מלכת.
06/06/2015, 21:47 – בקי: אתה עוד בדימונה?
06/06/2015, 21:47 – רעות: הי אבי: מה שלומך?
06/06/2015, 21:48 – בקי: אתה מסתובב? אני גרה לא רחוק ממך. אולי ניפגש לקפה בב"ש
06/06/2015, 21:48 – אני: בשמחה
06/06/2015, 21:49 – אני: כל יום אני עובר דרך ב"ש לעבודה וחזרה
06/06/2015, 21:50 – סמדר: אבי יש תנאי כניסה לקבוצה…
06/06/2015, 21:50 – אני: כלומר?
06/06/2015, 21:50 – סמדר: פרטים ותמונה עדכניים
06/06/2015, 21:50 – אני: להתפשט?
06/06/2015, 21:51 – סמדר: אף אחד עוד לא התפשט כאן
06/06/2015, 21:52 – אני: נפשית אין לי ספק שזה קרה כאן
06/06/2015, 21:52 – סמדר: חופשי
06/06/2015, 21:57 – סמדר: אבי מה ילדיך עושים?
06/06/2015, 21:58 – אני: הבת פסיכומטרי רוצה רפואה
06/06/2015, 21:58 – אני: הבן מסיים מסלול בשבוע הבא באיסוף קרבי
06/06/2015, 21:59 – סמדר: מתי התגייס?
06/06/2015, 21:59 – אני: נוב
06/06/2015, 21:59 – סמדר: רכוב או רגלי?
06/06/2015, 22:00 – אני: רגלי גדוד 414
06/06/2015, 22:00 – סמדר: הבן שלי ב-595
06/06/2015, 22:01 – בקי: אפשר הסבר מה זה איסוף קרבי?
עברתי לדבר עם סמדר בפרטי. דיברנו המון. בכלל לא זכרתי אותה, והתביישתי לשאול, כי באמת היא מקדישה לי זמן רב ומלווה אותי בכניסה לקבוצה, והיא נעימה, חמה ומצחיקה. בראשי אני חושב שאולי עברנו דברים דומים ולכן יש תחושה שאנחנו מכירים כל כך טוב. אבל מסתבר לי מסמדר שהיא בכלל הגיעה לפנימייה בכיתה י'. סמדר לא הייתה בשנה שבה אני הייתי שם, ואני לא זוכר את השנה הזו שהייתי שם, ואולי בגלל זה כל כך קל לנו כאן.
אנשים כותבים בקבוצה, נזכרים בכל מיני מורים. ואני הייתי שם רק שנה. בקושי זוכר את השנה הזו. ולהם יש זיכרונות של שלוש שנים נוספות. ואני בכלל עוד לא יודע מי האנשים כאן שמדברים. עוד שמות ועוד חוויות, ולא היה לי מושג על מה הם מדברים. אז חשבתי לשנות את הנושא. ואולי להזכיר להם ולעצמי שהתקדמתי? שהצלחתי? ששרדתי?
אחד בשם אשר, הביט בתמונות הפרופיל של חברי הקבוצה וגם בתמונה שלי.
07/06/2015, 00:09 – אשר: אבי, בלי עין הרע, אתה דומה להפליא לדודו דותן ז"ל..
07/06/2015, 00:10 – אני: שיהיה
07/06/2015, 00:10 – תמר כהן: אני רואה את אבי מאז בפנים. פנים פחות עגולות ויותר רציניות…
07/06/2015, 00:13 – אשר : את מתכוונת שלצחוק זה לא בריא כמו שאומרים?
07/06/2015, 00:14 – אשר : כי אני חושב שאין חיים בלי צחוק…
07/06/2015, 00:15 – אשר: אלא שעדיף שזה לא יהיה מכוונה לפגוע
07/06/2015, 00:24 – אורן: עדיף בהחלט. אבל לא כך נהגתי כלפיך אבי. אני מבקש את סליחתך. אפילו לא לקחתי אחריות על ההתנהגות שלי אליך, ולא הסכמתי להודות שהתייחסתי אליך באופן מביש. אבל זה מה שאני מרגיש כלפיך כבר הרבה שנים. סליחה. אורן
לא זוכר את אורן. כתבתי לו בפרטי.
07/06/2015, 00:56 – אני: היי אורן.
07/06/2015, 00:56 – אני: האמת שאני לא זוכר ספציפית. אבל בהחלט מוחל.
07/06/2015, 06:00 – אורן : תודה אבי. אני שמח שאתה לא זוכר – זה מחזק את הזיכרון שלי, שלא "פעלתי במישרין". אבל הייתי חלק חי מאווירה לעגנית ומתעללת שיצרנו כלפיך. את זה אני משער שאתה זוכר…
איך אתה מרגיש לחזור לפורום הזה?
07/06/2015, 09:02 – אני: אכן זוכר את החוויה הלא נעימה של דחייה
07/06/2015, 09:02 – אני: לא פשוט לחזור לכאן אבל בטוח שאם אפגוש אותך תקבל חיבוק
ובקבוצה המשיכו דיבורים וניסיונות להיזכר בשמות של מורים. והדיבורים בלתי פוסקים, כאילו לא ממש מקשיבים, רק מדברים. ואז.
07/06/2015, 10:31 – רחל: מתנצלת מראש אם אני נכנסת לאזורים רגישים, וכמובן, אתם מוזמנים לא לענות אם לא מתאים לכם, אבל למה בעצם בקי, לילך, אבי ושמות אחרים שעלו כאן, עזבו/עזבתם?
ואני החלטתי, בלי לדעת שזה מה שהחלטתי, להיות ישיר, ואולי מישהו יחשוב שיש אומץ רב לא רק בכתיבה, אלא בעיקר בנכונות לתת לזה פומבי.
07/06/2015, 10:39 – אני: עזבתי
07/06/2015, 10:40 – אני: החלטה שלי
07/06/2015, 10:40 – אני: תחושת נידוי יחס משפיל והתנהגות בריונית
הרגשתי כאילו נזרקה הפצצה. הרגשתי טוב. הרגשתי מנצח. והמדהים מכל: אף אחד לא הגיב. המשיכו שם בשיחות על המורים שזכרו ואני לא זכרתי, ועל כל מיני אירועים מהשנים שכבר לא הייתי שם. לא חשבתי לספר לאנשים בוואטסאפ על איך זה היה לעזוב. ואיך זה היה לחזור לדימונה. לא חשבתי לספר לאנשים כאן בוואטסאפ על איך זה לעמוד ככה מול ההורים, ולשתוק, ולא לספר. ורק להגיד שאני לא רוצה לחזור למדרשה, ושלא צריך פסיכולוג.
07/06/2015, 12:29 – יוחאי: אבי, משמח אותי מאד שאתה נמצא כאן איתנו !! היכולת לסלוח לנו על כל מה שעוללנו לך, מי באופן אקטיבי ומי באופן פסיבי, ולהיות כאן איתנו מעורר השתאות. מנצל את ההזדמנות לבקש את סליחתך ומקווה להיפגש כדי לומר את זה בקולי. תודה
07/06/2015, 12:30 – יוחאי: יוחאי, אם לא זיהית
ואני לא מזהה את יוחאי. מביט בתמונת הפרופיל שלו ולא מזהה. ולא זוכר: מה הם בדיוק עשו לי שם? מה קרה שם?
07/06/2015, 12:36 – סמדר: חברים יקרים, אני לא זוכרת את מרב הדברים שאתם מספרים עליהם (אולי טוב שיש איתנו פרופסור לפסיכולוגיה) ולכן אני מבקשת להתנצל בפני מי שאולי פעם בטעות פגעתי. אני אמנם לא זוכרת אבל בטוחה שמעולם לא היו לי כוונות רעות.
07/06/2015, 12:37 – אני: היכולת לסליחה חשובה לבריאות הנפשית. לא רק שאני סולח שולח לכם חיבוק חזק.
מאז המקרה בכיתה ט' עברתי דרך. למדתי שמי שצועק צועק כי כואב לו, ומי שמכה מכאיב כי כואב לו. למדתי שהקורבן מוצא דרך לקרבן. סלחתי לעצמי על שספגתי את המכות . הן לא אומרות עלי דבר.
07/06/2015, 13:03 – גד: שלום לכולם, ברוך הבא אבי,
אקדים ואבקש לגעת בפצע פתוח בחיי, פצע שעדיין, בכל פעם שמתייבש, ואני נמשך לגרדו עד שנפתח והוא ממאן להבריא….
אבי בסר….
אבי יקירי,
אולי זה ישמע דרמתי, אבל את הכאב שגרמתי לך אני נושא בחיי כפצע פתוח… הזכרת בריונות, וכך היה…. בזכותך אני חש עד היום כאדם "לא ראוי", כאדם שבפועל חווה שנאת חינם, ולא הרעת לי מעולם, תמיד היית טוב אלי, ואני גאה עלייך….(ובלי סיבה למעט קינאה ביכולות שהפגנת )….
אני מבקש לעצור את העולם עבורך, להשפיל מבט בבושה וכלימה להביע את הכאב שלא עזבני מאז עזבת ולא ביקשתי ממך סליחה ולא קיבלתי את מחילתך…
אבי יקירי, מעומק ליבי, מחל לי?…….
07/06/2015, 13:08 – אני: וואו.. לזה לא ציפיתי…חשבתי שלא יהיה פשוט להצטרף…אבל לא חשבתי שככה.. ברור שאני סולח לך ולעצמי. צר לי שסבלת כל כך ואין לי תחושת סיפוק או הנאה על הסבל שלך. שולח לך חיבוק גדול ומאחל שתוכל להניח לזה כפי שאני משתדל לצמוח מזה. תודה ❤
07/06/2015, 13:23 – גד: תודה אבי….
והבכי פורץ והדמעות זולגות והגרון נישנק ושוב עולה בי התחושה שגם כאן יצאת גדול….
אני שמח שאתה זוכה להוקרה אחרי שלושים שנה, תודה שזיכית לי מחילה, מקווה שעבורך זה תיקון, כיוון שעבורי – זה תיקון.. תודה אבי
אוהב, בן ישראל
חשבתי לעצמי – זה סיפור שראוי שיסופר. אבל לא באמת האמנתי לעצמי. הגנתי על עצמי בדמות החוקר. ודיברתי וסיפרתי על קבוצת הוואטספ הזו עם כל מי שרק רצה והסכים לשמוע, וגם עם מי שלא. וסיפרתי על זה בקבוצת המחקר שאני מלווה במכללה שלנו. ואמר שם אחד החברים: "זה סיפור מרתק ומרגש על חמלה וסליחה". ואני ידעתי. ובימים האלו לא ישנתי מספיק. לא ידעתי מה אני מרגיש, לא ידעתי את נפשי. ובאמת שלא זכרתי. הוא הציג את עצמו כגד והוא חותם כבן ישראל. הוא חזר בתשובה? הוא כותב "זיכית אותי." הוא בטוח חזר בתשובה. על מה הוא מדבר?
07/06/2015, 13:19 – אני: שתדע שריגשת אותי.
07/06/2015, 13:25 – אני: ועכשיו אני בוכה ואנשים כאן בעבודה לא מבינים מה עובר עלי
07/06/2015, 13:25 – גד: גם אני בוכה…..
הוא מספר שהוא חי בניו-ג'רזי ואני חש צורך לראות אותו, לחבק אותו.
08/06/2015, 17:28 – אני: תגיד
08/06/2015, 17:29 – אני: אם יוצא לי להגיע לארה"ב… תרצה להיפגש?
08/06/2015, 17:29 – אני: יוצא לך להגיע לארץ בלי קשר למפגש הזה?
08/06/2015, 17:29 – אני: אם כן…תרצה להיפגש?
08/06/2015, 17:33 – גד: באהבה
08/06/2015, 17:34 – אני: יופי. אז מי שיוצא לו קודם מודיע. אני ממש רוצה לפגוש אותך. אם היית בארץ כבר אתמול הייתי בדרך אליך.
08/06/2015, 17:34 – אני: הלב מתפוצץ
08/06/2015, 17:34 – גד: גם כאן
11/06/2015, 19:01 – גד: דיברתי עם אורן לגבי הפגישה שלי ושלך, ועל האושר שתפס את מקום הכאב… הוא שיתף שגם עבורו זו חוויה מתקנת. ושתדע שאני מאושר לראות אותך משתלב בצורה פעילה בקבוצה, תיקון עולם בפועל.
11/06/2015, 19:02 – אני: אני ממש חושב איך הכי קרוב נוכל להיפגש
11/06/2015, 19:06 – גד: ניראה לי שלקראת נובמבר כשאגיע לארץ נתכנן להיפגש,
ניקח לנו זמן, אולי טיול קטן אולי קצת ים, טבע…. אולי תזמין אותי אליך…
ואם עד אז אתה בארה"ב, ביתי פתוח בפניך
11/06/2015, 19:11 – אני: יש לך תמונה עדכנית אשמח לראות את פניך
11/06/2015, 20:14 – אני: שתדע שלא הייתי מזהה אותך. אתה אולי קנאת באיזה כישורים שלי שאין לי מושג מה הם אבל בטח אני כילד שמן ודחוי קינאתי ביופי ובחוזק הגופני שלך
11/06/2015, 20:42 – גד: ואני בחרתי על זה לוותר…
ועדיין אני שואל את עצמי, ולא העזתי לשאול אותו, ולא רציתי להכאיב לו ולהכאיב לי.
07/06/2015, 18:18 – אני: היי אורן
07/06/2015, 18:18 – אני: ראית מה עברתי כאן עם גד?
07/06/2015, 18:22 – אורן: קראתי גם מה שגד כתב (אני בקשר מאוד קרוב איתו כל השנים), והתרגשתי מדבריו ומתגובתך. למען האמת היה לי חשש סמוי מהאפשרות שתצטרף לקבוצה הזו, בעצם הרגשתי שאני לא יכול שנהיה יחד, שהמטען שאנחנו (או לפחות אני) נושאים כבד מדי. אבל אז הופעת… יהיה לי ברור שהדבר הראשון שאני חייב לעשות הוא לבקש את סליחתך על העוול הגדול שעשיתי לך.
07/06/2015, 18:25 – אני: תקבל חיבוק חזק
07/06/2015, 18:25 – אני: באמת שנראה שאתם זוכרים הרבה יותר ממני העדפתי להדחיק ונשארה רק חוויה כללית
07/06/2015, 18:26 – אני: הדברים שגד כתב גרמו לי לבכות. אנשים בסביבה לא הבינו מה עובר עלי
07/06/2015, 23:16 – אורן: ספר לי עליך
07/06/2015, 23:24 – אני: ממה להתחיל?
07/06/2015, 23:30 – אורן: מה משמח אותך, ממלא, מה/ מי אתה אוהב, ממה אתה פוחד, חוסם אותך, עם מה מתמודד, מה תקרת הזכוכית שלך, על מה אתה לא מוכן לדבר. דברים אמיתיים. מה שתרצה לשתף
07/06/2015, 23:30 – אורן: ושלא כמו פעם – מתחייב לאמון שתבחר לתת בי…
07/06/2015, 23:33 – אני: אני שמח ומאושר מהמשפחה שלי
07/06/2015, 23:33 – אני: אני פרופ מן המניין שזו הדרגה הגבוהה באקדמיה
07/06/2015, 23:33 – אני: אני סגן נשיא מוסד אקדמי להיות נשיא זה הכי גבוה
07/06/2015, 23:33 – אני: אני אדם פתוח
07/06/2015, 23:34 – אני: חוש הומור וביקורתיות
07/06/2015, 23:34 – אני: אוהב אנשים
07/06/2015, 23:34 – אני: אין כמעט משהו שאני לא מדבר עליו
אורן ואני התכתבנו המון בוואטסאפ. ואורן הוא בינתיים היחידי כאן בקבוצה שהתקשר אלי והתקשרתי אליו ודיברנו ממש. והחלטנו שניפגש עוד לפני שהקבוצה נפגשת. והשבוע אני בחופשה ונקבע מפגש. ואורן ביקש שאבטיח לו שלא נשב לשחזר את 33 השנים שעברו. ואני הבטחתי.
רק ילד אחד נשאר לי תקוע בזיכרון. ברק. לא זכרתי במדויק את מה שעליו ביקשו ממני סליחה גד או אורן, שבכלל לא זכרתי ומחלתי להם עוד בטרם ביקשו. אבל זכרתי את ברק וזכרתי שהיה רע אלי וחשבתי בתמימות של ילד-נער אבל ממקום של בוגר – אפנה אליו בפרטי ואומר שלום. כך נהגתי עם חלק לא קטן מהאנשים בקבוצת הוואטסאפ, שרובם בחרו גם עכשיו שלא להשמיע קולם – לא בקבוצה ולא בפרטי. ולפני שכתבתי לברק הצצתי בתמונת הפרופיל שלו. וכל כך שמחתי מאיך שהוא נראה. ובניגוד לחמלה שחשתי כלפי אורן וכלפי גד , חמלה ללא שמחה לאיד, על העצב שלהם, כאן התמלאתי אושר על פגעי הטבע שנגעו בברק ובכל זאת כתבתי לו בפרטי.
כתבתי לו, שלום ברק. והוא בחר לכתוב לי, שלום אדון בסר. שאלתי: אדון? הוא הגיב: אז אולי אקרא לך פרופ'? אמרתי, אבי, פשוט אבי, לא צריך לא אדון ולא צריך פרופ'. וחשתי אנרגיה לא טובה שם. כאילו ברק הילד או הנער לא גדל ולא השתנה, והילד שבי שוב נדרך. ברק ענה לי: צודק, אבל ביקש שאכתוב רק בקבוצה ולא בפרטי. ומאז – כמו מאז לפני 33 שנים – לא שוחחנו יותר. אני לא זוכר אבל יודע היטב שברק היה רע אלי. ואני בן 48 ועברו 33 שנה וזו הייתה שנה אחת בחיי.
אני קורא את מה שכתבתי כאן ואני שומע שני קולות. קול של ילד-נער נאיבי, תם וחמים, וקול בוגר רפלקטיבי מביט מהצד. והקולות מתערבבים בהלך רוח מהורהר, ואני רוצה להיות רגיש, לכתוב עם חמלה – חמלה לאחר וחמלה לעצמי המספר ולילד שם פעם, ואני לא מוצא מקום לחמלה כלפי ברק.
חיפשתי גם אני לבקש ממישהו סליחה. כל כך רציתי. וניסיתי. נזכרתי שהצקתי לתמי סמיש. פניתי אליה ושאלתי. וגם ציינתי שהייתי מאוהב ואולי בגלל זה בכלל הצקתי לה. היא לא זכרה דבר. ההיפך. אולי זה כי באמת לא זכרה, ואולי כי באמת לא הצקתי לה, ואולי נבהלה מה"מאוהב" שציינתי. וזכרתי ילדה אחרת שהצקתי לה, או כך לפחות חשבתי. ולא זכרתי את שמה. בשני דברים אני חלש: בלוח הכפל ובזכירת שמות, תמיד זה היה ככה. אבל אני זוכר מעולה פרצופים, מקומות ואירועים. אז החלטתי לחפש בתמונות הפרופיל של חברי הקבוצה. והייתי משוכנע שמצאתי אותה בתמונת אחת הנשים, ופניתי אליה.
זו היתה רעות. ואני בנחישות מבקש ממנה להיזכר בהצקות שהצקתי לה כשהייתה מנקה את המועדון עד שיום אחד רדפה אחרי עם המגב והכתה אותי. וביקשתי להתנצל על שהצקתי. תיארתי לה את עצמה כילדה-נערה כדי שתיזכר. תיארתי אותה כגבוהה, רזה, עם שיער עד הכתפיים, גמלונית משהו, עם סרט של טניס על היד ולפעמים על המצח. אבל היא אמרה שזו לא היתה היא. היא התעקשה שזו לא היתה היא.
ובינתיים, התחילו מתכננים את מפגש המחזור שיתקיים באוגוסט בשדות ים. מתחילים לחלק לחדרים. לינה בחדר? לבד? עם אחרים? על החוף עם שק"ש? באוהל? מי בוחר את מי? מי בוחר? ומי יבחר אותי? ואני יודע שאני לא נבחר. ואני יודע שהכי טוב זה להקדים תרופה למכה. אני כבר למוד ניסיון. אותי לא בוחרים ואותי לא זורקים. אני מחליט. ואני החלטתי לא להישאר לישון שם. ואני החלטתי שאם אגיע לשם – זה יהיה רק לערב הראשון. ואם אגיע זה יהיה בשביל אורן וגד, בשביל ג. שגיא ובשביל סמדר שהכרתי כאן ורעות שלמדתי להכיר כאן, בשביל עוזי ובשביל אלה שלא נשמע קולם.
07/06/2015, 13:46 – תמר פיליפ: אני מיטה בחדר של רעות, אם היא מזמינה
07/06/2015, 13:46 – רונן: אני כבר הסכמנו מיטה בחדר עם בקי וסמדר…
07/06/2015, 13:52 – סמדר: כמה מיטות יש בחדרים? 2 או 3?
07/06/2015, 14:03 – נטע : מקסימום 3 . ארבע זה כבר קלסטרופובי.
07/06/2015, 14:44 – עירית : ענבר ואני חדר. אביטל רוצה איתנו?
07/06/2015, 14:47 – בני: אני עם תולי
08/06/2015, 14:02 – סמדר: האם יש שיבוצים נוספים ?
וככה זה ממשיך וממשיך, וכולם רוצים את כולם, ואני לא רוצה אף אחד ויש לי כאב בטן. ועכשיו אני כבר יודע: זו החרדה על השייכות והזהות, חרדה על קבלת המקום. המצעד לא נגמר והתכנונים נמשכים בלהט. ויש את מי שלא נשמע — נעלם ונאלם.
14/06/2015, 11:41 – נטע : בוקר טוב, בעקרון משוריינים לנו כרגע 12 חדרים. אני צריכה לעדכן אותם בהקדם לכמה חדרים נזדקק בסופו של דבר, מניחה שעוד כמה ימים זה בסדר. פספסתי מישהו מחוץ לאלה שעוד לא אותרו?
כולם עסוקים בהתארגנות על החדרים, בלוגיסטיקה, כאשר מתחת לפני השטח בעצם שוב רוחש: מי חבר של מי, מי יישן עם מי, מי מארגן ומי לא, מי מקובל ומי דחוי, מי בפנים ומי בחוץ. ואני מחכה לפגישה באוגוסט ולא מחכה לה. מחכה לפסק הדין המדומיין של האחר: מה הם חושבים עליי? האם אני מוצלח מספיק? האם אני נראה להם ראוי?
אני כבר יודע, שהמפגש יהיה כפול ומכופל, שכבות על שכבות של עיבוד רגשי: מפגש שלי עצמי עם המתבגר שהייתי, כפי שהוא מתעורר לחיים בזיכרוני; מפגש שלי עצמי עם עצמי הבוגר כפי שאני מציג אותו לזולת, ומקבל עתה משוב על הישגיו; המפגש שלי עם אחרים בדמותם כמתבגרים שאני זוכר או לא זוכר, או זוכר פרגמנטים מתעתעים מהם, ואפילו לא בטוח שאני רוצה לדעת עליהם יותר; המפגש שלי עם אחרים כפי שהם היום – מבוגרים, מלאים, נשואים, עם ילדים, עובדים. פשוט אנשים רגילים. מה לי ולהם?
***
אני זוכר, זוכר היטב, את מה שעשו לי בדשא המרכזי שליד האיטונגים. במרכז אזור החדרים שסודרו במבנה חצי מעוגל, ככה אני זוכר, היתה כיכר דשא עם כמה עצים בודדים מסביב. באמצע בדשא הזה היו מתרכזות קבוצות של ילדים נערים. הם היו מנגנים בגיטרה או מביטים לשמיים חמושים במשקפות ומחפשים ציפורים נדירות או פחות. ושם היה הרעש וגם השקט. אני ישנתי מנוחת צהריים בשק שינה. אולי אפילו הייתי באמצעו של חלום. ומישהו בועט בי. ואני חש את הבשר צורב. ועוד בעיטה, ועוד אחת, וקולות כמו ששמעתי בסרטים עם מלחמות של אינדיאנים. אני חש את ריאותיי מצטמקות, לא מצליח להכניס אוויר, נחנק. אני שומע את עצמי בתוך ראשי, "אני הולך למות". ואני בכלל לא בטוח שאני רוצה שיצילו אותי. אני מרגיש כמו בשעה שמחזיקים אוויר וממלאים את הריאות לפני שצוללים. פחדתי, כל כך פחדתי, עד שספגתי את המכות כאילו הייתי ראוי להן. ואני מפחד להביט, להוציא את הראש, להישיר מבט ולראות מי. ושומע קולות של ילדים-נערים. נשבר לי שם השעון. ושוב הרגשתי לבד. ושקט גדול.
מאז, בכל טיול אני הראשון לזהות את המלוח קיפח, היפרוק והלענה קטנת העלים וחבריהם, הראשון להכיר את החזזית ולדעת שהיא סימביוזה שבין אצה ופטרייה. הראשון לזהות הר שולחן, תופעת החמדה, את הצור, הלס והכורכר, ולהסביר כיצד נחל מתחפר לאחור יוצר מכתש. ואני מכיר את נחל חוורים ואת חוד עקב. ולא מרפה עד שמישהו ישאל "ומאיפה אתה יודע את כל זה?". ואז אני מספר בגאווה שאני למדתי במדרשת שדה בוקר. הייתי שם רק שנה, ואני לא זוכר דבר.
