האם לאחרונה יצא לכם לעצור את כל מה שאתם עושים, להתבונן בחיים שלכם ולתהות: איך הכל עובר כל-כך מהר? ואיך מהזיכרון הראשון שלי בתור ילד אני כבר ילד גדול, ואולי אפילו לא ילד, פשוט גדול, יושב וקורא ספר, הולך לעבודה, עצמאי. ואם אני מתעסק בזה ואחרים לא, אולי אני משוגע? או שאני הנורמלי והשאר משוגעים?
קריאה בספר "לרגל הנסיבות", ספר הביכורים של רוית ראופמן, נותן הרגשה שסוף סוף הגיע הרגע שבו מישהו מבין את כל המחשבות שיוצרות לעיתים חרדות גדולות – מחשבות הזמן. ציפור הנפש שמצוירת על העטיפה מקבלת את הקורא ומזמינה אותו אל עולם של שפיות, של שיגעון, של מחשבות אפלות ושל עלילות שונות מזמנים שונים שבסופו של דבר מתחברות לשלם אחד.
הספר עוסק בהתבגרות הדור השני לשואה, שהושפע ישירות מהטראומה של ההורים. כך נוגה, הדמות הראשית והמספרת, מושפעת ישירות מהטראומה של אמה שהייתה סגורה שנתיים בתוך בור בפולין בזמן שאישה בשם יוליה פפיאק ניסתה להצילה. הטראומה הזו לא באה מהאם שמתנהגת בצורה מגוננת ואוהבת, אלא מגיעה מנוגה עצמה, שההתנהגות של אמה מתפרשת אצלה כהתנכלות שמלווה ומשפיעה על כל החיים שלה. "לרגל הנסיבות" מעלה שאלות על הדינמיות של החיים ושל הזמן, כשנוגה ואמה כל הזמן משחקות עם הזמן. כן גם ראופמן משחקת איתו באופן בו היא קופצת בין קווי זמן שונים ומצליחה להעביר לנו הקוראים סיפור של ניצולת שואה בצורה אחרת שעוד לא שמענו, ואת סיפורה של בתה.
כמו בעלילת הספר גם כך במציאות, כולנו דמויות שמתהלכות בזמן שלעיתים משחק בנו ולעיתים אנו משחקים בו. ראופמן בכתיבתה משחקת עם הזמנים של המציאות. היא קופצת בין צירי הזמן שמתחילים בעברה של נוגה, בתור ילידת קיבוץ, לבין העבר של אמה בתור אחת מתוך ארבעה ניצולי שואה מבלזץ' שבפולין, לבין ההווה בו היא פסיכולוגית קלינית עם פציינטית בשם אדווה שמזכירה לה את עצמה הנערה. כל אלה בסופו של דבר מתחברים לכדי סיפור אחד שמתחיל בילדה קטנה שחשבה שמכל דבר שמתבוננים בו אפשר לכתוב סיפור. לכן קל להתמסר לספרה של ראופמן שגורמת לקורא להתעמת עם הזמן שחולף מבלי לפחד, כי אלה החיים וזאת הנפש ואי אפשר לברוח משניהם, גם אם ננסה.
העלילה עוסקת בחתכי זמן שונים שכל אחד משפיע על זה הבא אחריו. היא מתחילה בזמן שעוד לא היו טלוויזיות בקיבוץ ונמשכת עד לעידן הMe Too. לאורך כל הספר מלווה את נוגה התחושה שאמה עדיין סגורה בתוך הבור שהייתה סגורה בו בשואה. סבתה של נוגה שסבלה מהטראומה שלה, לא הסכימה לדבר ואמרה שדיבורים מיותרים וצריך רק לחיות. כך דור אחר דור, נוצרו סודות על גבי סודות, אבל בספרים כמו בחיים, הכל מתגלה בסוף. זה לא משנה אם בפולין, בקיבוץ, או בתל אביב, יש דברים שלא משתנים: אהבות נכזבות, הרגשת בדידות גדולה, הרגשה של ניכור ממי שהכי מגונן, איבוד העצמי ומציאתו בפינות לא צפויות, מוות, חיים ושתיקה. שתיקה גדולה שמגיעה בכל פעם ממישהו אחר וגורמת למילים להישאר כלואות בתוך הנפש.
לפעמים שאני קוראת ספרים ורוצה שהם לא יגמרו לעולם אני מתחילה להאמין שהגיבור בסיפור חייב להיות אמתי, וככה הוא יהיה לנצח. ואם הגיבור אמתי הוא כנראה הסופר שלו. כך מרגישים כשקוראים את ספרה של ראופמן. מתאהבים בה עד כדי כך שכשהיא צוחקת מתפוצצים מצחוק וכשהיא בוכה קשה לעצור את הדמעות. כשהיא מסתכלת אל הכוכבים מרגישים שהשמיים נמצאים גם מעלינו, וכשהיא אבודה בזמן אלו החלקים הטובים ביותר, כי מי לא רוצה להיות אבוד עם מישהו נוסף לצידו? הרגשה זו מתחזקת בעמוד האחרון, בו היא מקדישה אותו לאחת הדמויות שמוזכרות בסיפור. לאחר הגילוי המסעיר חזרתי אל תחילת הספר, שם הבחנתי לראשונה במידע הבא: ראופמן היא ילידת קיבוץ, פסיכולוגית קלינית וחוקרת ספרות – בדיוק כמו נוגי'לה. האם נוגה היא בעצם רוית ראופמן?
אולי במובן מסוים בכולנו נמצאת נוגה קטנה. כנראה שבשלב מסוים בחיים לכל אחד מאיתנו עברו מחשבות על הזמן שעובר ואפשר לחזור אליו אך ורק דרך הזיכרונות. ובשלב מסוים בחיים כל אחד מאיתנו הרגיש שהוא יכול להשתגע מרוב המחשבות האלה. "לפעמים יוצא לי לחשוב. אפילו שרם חולה, אולי הוא רואה משהו שאנחנו לא. אולי אי-שם, באיזושהי נקודה באינסוף, גם קווים מקבילים יכולים להיפגש". כולנו שפויים, אבל רק לרגל הנסיבות, טוענת נוגה, או רוית ראופמן. ציפור הנפש שעל העטיפה מחזירה אותנו להתחלה, שמביאה אותנו אל הסוף, ושוב, ושוב.
