סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

שלושה סיפורים ואופקים אחת

בראשית היה פסטיבל "מדרום", ואנשים אמרו "מה, אופקים? איפה זה? יש פה מה לעשות בכלל?" כאשר העלנו את רעיון מדריך הטיולים הם אמרו "באופקים? מה יש לעשות שם יום שלם? זה לא מקום שומם? זה לא מדבר? יש בכלל איפה לטייל?" התשובה היא – כן.

ההתעניינות בעיר אופקים גברה משנה לשנה. לאט לאט, הפסטיבל הלך וצבר נוכחות בעיר הדרומית. "פסטיבל מדרום" הוא פרוייקט משותף של מכללת ספיר, עיריית אופקים, מרכז הצעירים, אופקים וקק"ל. זהו אירוע תרבות רב-תחומי המתפרס בכל רחבי העיר. בפסטיבל ישנם הופעות, מפגשים אישיים, סדנאות, תערוכות אמנות ואירוע מרכזי המתקיים במרכז המסחרי.

את הספר ניתן למצוא בפסטיבל אופקים "מדרום" (כריכות הספר)

השנה עלה רעיון לפרויקט חדש וייחודי, מדריך טיולים- "סיפורים של עיר" שיאפשר למבקרים להכיר את העיר דרך עיני התושבים. במדריך ניתן למצוא המלצות של תושבים על מקומות מיוחדים ומעוררי עניין, כמו גם מקומות שיש מאחוריהם סיפור אישי אנושי יוצא דופן. דרך הסיפורים נחשפת הייחודיות של העיר וסביבותיה. מצטיירים הסמטאות, המוסדות היסטוריים, הרחובות, הפארקים, בתי כנסת, בתי אוכל ושלל המקומות שרק מקומיים מכירים.

אופקים: "סיפורים של עיר" נכתב במטרה להביא לידי ביטוי את עושרם של החיים באופקים. לשם כך, האזנו לסיפוריהם של תושבי העיר, ותיקים וחדשים, ביקרנו בפינות המיוחדות של העיר, טעמנו את מאכליה, חקרנו את שביליה והאזנו לצליליה. במהלך המסע ברחובות העיר ובנופיה, גילינו אנשים מוכשרים, שהבית שלהם הוא גם בד הקנבס שלהם, יצירה שרק הולכת וגדלה. שמענו סיפורים מרגשים על מסורת, על אהבה, על אמונה ועל ההיסטוריה של עדות שונות.

דרך המפגש עם הלבבות השמחים, העצובים, הכואבים, המאוכזבים, המקווים והמרגשים של התושבים, הכרנו את הקסם ברחובותיה ובסמטאותיה של העיר, זה שנחבא לעיתים בהזנחה ואפרוריות. אנו מקוות שהמדריך יאפשר לקוראים להכיר את אופקים הסמויה מן העין, זו שהתגלתה לעינינו.

כאן, לקוראי "מעמול" מוגשת טעימה ראשונה באופן בלעדי, לכמה מהסיפורים המוצגים במדריך.

בית כנסת ג'רבה: סגירת מעגל

"בכל ל"ג בעומר אני מגיע לבית הכנסת, והרגליים שלי לוקחות אותי למקום שבו ישבתי ובכיתי", מספר שרון אורי, בן 41. מדי שנה מתקיימת בבית הכנסת, הילולת ל"ג בעומר, שבה נוהגים להתפלל ולצאת לרחובות. "הייתי בן שש, וההורים שלי לקחו אותי להילולה", הוא מספר. אורי, הסובל ממגבלת ראייה, השתולל, התרוצץ והלך לאיבוד. "התחלתי לחפש את ההורים שלי ולבכות, לא היה לי את מי לשאול כי רוב האנשים במקום היו תיירים צרפתיים או אנשים שמדברם רק תוניסאית ולא הצלחתי לתקשר איתם". לדבריו, הוא חזר לבית הכנסת, התיישב בפינה, בכה והתפלל למצוא את הוריו, ולאחר שלוש דקות – הם מצאו אותו. "בשבילי בית הכנסת ג'רבה הוא סגירת מעגל. עברתי שם ברית מילה, עלייה לתורה, וסבי היה מהאנשים שזכו לעזור בבנייה של המקום", הוא מדגיש. כיום מגיע אורי לבית הכנסת בשבתות, בחגים ובהילולה בל"ג בעומר, יחד עם בתו עפרי, בת שנה ושלושה חודשים. יהודי תוניסיה, שהקימו את בית הכנסת בשנת 1970, שיחזרו את המבנה המקורי, שנמצא באי ג'רבה בתוניסיה. העיצוב הפנימי וסגנון הישיבה בבית הכנסת זהה למקור.

"בשבילי בית הכנסת ג'רבה הוא סגירת מעגל" (צילום: תומר אפלבאום)

בית הפח: החזון נשאר חלום

"תמיד כשהלכנו כילדים להתרים כספים רציתי לקבל את האזור שחולש על בית הפח", מספר אייל אסולין, בן 32, אמן המתמחה בפיסול מכני ורובוטי (פסלים המשלבים מגוון חומרים טכנולוגיים, כגון מתכות, מנועים, בקרים דיגיטליים ועוד). בית הפח נבנה לפי שאיפתו של אב המשפחה, מאיר שבת, שרצה לבנות בית שכולו מפח מגולון. שבת השתמש בפח מתוך מחשבה שהדבר מוזיל באופן משמעותי את עלות וזמן הבנייה. אך הבנייה פורצת הדרך לא הצליחה לצאת מגבולות אופקים והחזון נשאר חלום. אסולין, המתגורר באופקים ולומד לימודי תואר שני בבצלאל, מוסיף: "המראה של הבית ביזארי מאוד, הוא נראה כמו חבית. זה אחד הבתים היותר מיוחדים והייחודיים שיש בארץ. צריך אומץ כדי לבנות בית כזה. הוא עגול לחלוטין מבפנים ומבחוץ". אסולין, בוגר פרויקט לאמנות צעירה של פרופ' דוד וקשטין, נוסע כל יום מאופקים לסטודיו שלו הנמצא בתל אביב "הצלחתי לגשר בין הפריפריה למרכז", הוא אומר, "יש משהו במרחבים הפתוחים של אופקים שמפרה את היצירה. הפריפריה מאפשרת חירות אמנותית ופרספקטיבה אחרת, ואפשר לראות את כל זה בבית הפח".

"הבנייה פורצת הדרך לא הצליחה לצאת מגבולות אופקים והחזון נשאר חלום". (צילום: תומר אפלבאום)

חוות חאן האופק: מעשה בגמל

"אימצתי גמל שאמו מתה בלידתו ולא היה מי שיניק אותו, אז הלכתי לחפש פתרונות", מספר ישראל ברזילאי, בן 57 מאופקים. הגמל אינו החיה הנטושה היחידה שבה טיפל ברזילאי: בשנת 1996 הוא הקים את חאן האופק – חווה לטיפול בחיות נטושות ופצועות. "הרפתנים הציעו להאכיל את הגמל באבקת חלב לעגלים, וכך עשיתי, אבל לאחר זמן מה הוא התמוטט ונפל, הבנתי שזה לא עוזר והוא נחלש. הלכתי להתייעץ עם המומחים לגמלים – הבדואים. הם המליצו לי על משיחתו בשמן שרוף". ברזילאי השיג את השמן, משח את הגמל ונתן לו לנוח. "באותו היום הגיע חבר, וכשראה את הגמל הוא נבהל והתחיל לצעוק לי: ישראל! ישראל! הגמל שחור!" ברזילאי וחברו עמלו על ניקוי הגמל במשך כל הלילה. "אחרי שעות של קרצוף הגיע אור יום, הגמל היה נקי ואנחנו שחורים ומלוכלכים", הוא נזכר בחיוך. בזכות הטיפול המסור שרד הגמל וזכה למות בשיבה טובה. "חוות חאן האופק" משתרעת על פני שניים וחצי דונם. ויש בה חמורים, סוסים, עיזים, כבשים, שרקנים, ארנבים וחיות רבות נוספות. "רוב החיות ננטשו או עברו התעללות קשה", מספר ברזילאי. "אני עורך במקום אירועים פרטיים בהתנדבות למשפחות מעוטות יכולת, זה בית חם לכל מי שצריך".

"רוב החיות ננטשו או עברו התעללות קשה" (צילום: תומר אפלבאום)

אם תרצו עוד  (ואתם תרצו עוד), תוכלו למצוא את המדריך ביום הפסטיבל שיתקיים בעיר אופקים ב 2.5.13 החל מהשעה 16:00. האירוע ללא תשלום ופתוח לקהל הרחב.

בנוסף, במסגרת הפסטיבל וברוח ספר הטיולים החדש, ייערך סיור בעיר. פרטים בתוכניה.