"…הן זה אותו העמק הן זה אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב…"
יום הזיכרון לחללי צה"ל מעורר בי רגשות רבים שאני משתדלת ומתאמצת להדחיק במשך השנה. אולי זה השירים או החיילים (שעושים את זה לכולנו) אבל יש משהו באווירה של היום הזה שנותן תחושה של התלכדות, של חיבור, של עם אחד עם לב אחד. בגלל זה כשבקשו ממני לבחור שיר אחד שאותו אני הכי אוהבת, מיד חשבתי על שירי ימי זיכרון וניסיתי לבחור אחד שהוא השיר האהוב עליי ביותר. הבחירה לא הייתה פשוטה כלל, הפכתי בנושא רבות עד שהגעתי למסקנה: השיר שהכי עושה לי את זה, שהכי מרגש אותי ושבאמת יכול לגרום לי להזיל דמעה (וזה לא קורה בקלות) הוא השיר "החיטה צומחת שוב".
השיר מדבר על האסון שפקד את קיבוץ בית השיטה במלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה נהרגו אחד עשר לוחמים כולם בני הקיבוץ, מספר ההרוגים היה גדול ביחס לאוכלוסייה. השיר נכתב על ידי דורית צמרת, חברת הקיבוץ, והולחן על ידי חבר קיבוץ שער גולן, חיים ברקני. השיר נכתב בעקבות המבט על העמק שבו נמצא הקיבוץ. כל כך הרבה השתנה בתוך בתי הקיבוץ, אך הנוף, העמק, שם דבר לא השתנה, הכל המשיך לצמוח ולפרוח כרגיל, למרות שהחיים של אחד עשר מבני הקיבוץ קמלו להם ברגע.
לאחר לבטים רבים, בחרתי את השיר הזה, כי הוא משדר אהבה לארץ ישראל ביחד עם געגועים לאלה שנלחמו למענה. השיר מחפש את השינוי, הוא דורש מהעמק להשתנות, בתואנה שאם בנינו כבר לא חיים, איך אתה העמק שגידלת אותם לא קמל יחד איתם, לא נותן סימן לחסרונם של הבנים. השיר הזה כשירי זיכרון רבים נוגע במקומות הכי רגישים בליבם של הישראלים, כאילו אומר: קחו מאתנו את הכל רק לא את הילדים.
