סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

שירות בלי טיפ

הסרט "המשרת" (2013), בבימויו של לי דניאלס, מבוסס על סיפור אמיתי המתרחש בין השנים 1952-1986. במרכזו של הסרט נמצא ססיל גיינס, גבר אפרו-אמריקאי שעובד כמשרת בבית הלבן למעלה מ-34 שנים. דמותו של גיינס, בגילומו של פורסט ויטאקר, מתמודדת עם הישרדות בשוק העבדים מגיל צעיר, תוך כדי יצירת קשרי חברות ענפים עם אנשי צמרת השלטון.

בתקופות השונות של העבדות האפרו-אמריקנית, היו נהוגים בארצות הברית חוקים אשר קיפחו את זכויותיהם של ה"שחורים". הגזענות באותם ימים הייתה בשיאה ובאה לידי ביטוי במידור השחורים מהחיים הציבוריים, הפרדה גזעית במסעדות, בשכונות מגורים, באלימות קשה ומאורגנת מצד ארגון האחווה בארצות הברית ה- "קו קלוקס קלאן".

לטעמי, במאי הסרט, לי דניאלס, (שסרטו "פרשס" מ- 2009, זכה לתשבחות גדולות וקצר פרסים רבים ביניהם שני פרסי אוסקר- "הסרט הטוב של השנה", ו"שחקנית המשנה") לא יזכה לאוסקר בפעם השלישית על סרטו "המשרת", על אף העיסוק בסוגיית התרבות האפרו- האמריקאית לדורותיה, נראה לי כי הפעם דניאלס סיפר סיפור אחד יותר מדי.

פורסט ויטקאר מושיע

לי דניאלס מנסה להראות בצורה כרונולוגית את תהליך שחרורו של האדם השחור מהעבדות, ומשתמש לשם כך בנקודות ציון שונות בחייו של ססיל גיינס, המשרת. הוא מראה כיצד נוכחותו של גיינס בבית הלבן לאורך השנים, מעניקה השראה לנשיאיה של ארצות הברית לפעול כנגד העבדות. בו בזמן, אותו המאבק מתרחש בזירה נוספת, אנשים צעירים מקימים תנועות מחתרתיות ולוחמים אקטיבית למען חירותם תוך כדי סיכון חייהם של מאות אפרו- אמריקאים, בדרך לשיוויון זכויות אזרחי.

הקאסט של הסרט גדוש בכוכבים מתעשיית הבידור; זמרים, מנחי טלוויזיה ושחקני קולנוע וביניהם; מריה קארי, לני קרביץ ואופרה ווינפרי, שכנראה לוהקו לסרט משיקולים מסחריים. לדעתי, דווקא סרט העוסק בתקופה כה משמעותית, שבה התרחשו שינויים גורליים בהיסטוריה של ארה"ב, היה יכול לשדר אמינות באמצעות שחקנים לא מוכרים ולא לבחור בדרך הקלה, להלן: ליהוק כוכבים בעלי כישורי משחק שלהם ירודים. למזלם של הצופים, המשחק של פורסט ויטקאר בתפקיד הראשי של העבד ססיל, מחזיק את הצופים על הכסא. ויטקאר הוא אחד השחקנים היחידים בסרט שמצליחים לרגש והיחיד שיכולות המשחק שלו אינן מוטלות בספק.

למה צריך גם את אופרה ווינפרי?

ישנן בסרט סצנות רבות מיותרות, חסרות פואנטה הסוטות מקו העלילה. הבמאי  מפריז בסצנות סולו, בעיקר בכל הנוגע לאופרה ווינפרי, לה הוא נותן כבוד שלא במקומו. ווינפרי, אשה שחוותה בעברה את הגזענות על בשרה, מגלמת את אשתו  של ססיל. אין אלא לתהות מדוע האישה האפרו-אמריקאית הראשונה שהצליחה להרוויח סכומי עתק, לא יכולה להרשות לעצמה כמה שיעורי משחק פרטיים.

הסרט מתרכז בדמות אחת  ובסיפורו האישי של ססיל המשרת, אך הוא אינו מצליח להעביר את הסיפור האפל של הגזענות והעבדות. המסר מעורפל, העבודה הקולנועית של הצלם שגרתית ובנאלית והסיפור מרושל. למרות שמדובר בסיפור בעל פוטנציאל מרתק, אולי עדיף לצופים לחכות עד שהסרט יוקרן בערוץ הראשון אחרי מהדורת מבט.