זמן רב חלף מאז פורסם ספר הילדים "מעשה בחמישה בלונים" של מרים רות (1974), אך המשמעות נותרה בעיניה; כמו הבלונים הצבעוניים המסמלים את החלומות שהתפוצצו בילדותנו, כך גם ז'אנרים ספרותיים, כמו שירה, לפעמים עפים למעלה בשמיים בלי שנדע מתי נתפוס אותם בחזרה להווה. ביום שישי האחרון הושקה בסינמטק תל אביב סדרת הרשת התיעודית והמצוינת של אלון לוי מעשה בחמישה משוררים, העוסקת בחמישה משוררים ישראליים עכשוויים: אלי אליהו, סער יכין, יונית נעמן, רועי חסן, דליה פלח (שם עט בדוי).
מדובר בניסיון מוצלח לתת לשירה את הבמה שקליפים מוזיקליים גנריים מקבלים בערוץ MTV עם עריכה וזוויות צילום מקוריים ואיכותיים. לאוהבי ז'אנר השירה, ברור שבקרב בין אושיית הנוער נועה קירל לבין המשורר רועי חסן, חסן מנצח את הסיבוב. אך כדי ששאר צרכני התרבות יבינו את זה, צריך להפוך את השורות על הדף המאובק לדימויים קולנועיים. כל פרק מעניק הצצה בבימוי מוקפד לחייהם של המשוררים ולשירים שהם כותבים, כיאה לכוכבי רוק של מדפי הספרים. השילוב בין הריאיון הקצר בכל פרק לבין השירה המדוברת ומיקומי הצילום יוצרים תחושת צפייה בדיוק כמו סרטים שוברי קופות של הוליווד; כזאת שגורמת לשכוח כמה מעט ספרי שירה נמכרים מהמדפים.
השירה היא בלון שהתפוצץ מזמן בתרבות הישראלית, אבל לא סתם בלון, אלא בלון ההליום הכי יקר שאפשר לבקש מהמוכר בקיוסק ברחוב אלנבי. אנשים נרתעים משירה, אולי משום שהם חושבים שצריך להבין כל שורה וסימן ניקוד בה. אבל הסדרה החדשה של לוי מכריזה: תפסיקו לטעות! השירה היא ההכרה בכך שמילים כתובות יכולות לחבר אותנו לעצמנו, דרך חוויות שלא ידענו להעלות על הכתב לבד. בפרק העוסק במשורר סער יכין, הוא אומר ש"אדם 'סביר' לא היה כותב שירה", ואילו יונית נעמן, בפרק שלה, מצהירה שהיא לא מגדירה את עצמה כמשוררת. פרדוקס התשוקה לשירה הוא מהות הז'אנר: כולנו רוצים להיות "סבירים" אבל עדיין לחוות עולמות של שיגעון חושים. אך אפילו המשוררים הנחשבים בתרבות שלנו לקיצון, לשיגעון שלא כולם יכולים להבין, לא חושבים שהם יודעים הכל.
הפרק האחרון עוסק בתעלומת המשוררת האנונימית דליה פלח, והוא זה ששוזר את כל קצוות התובנות מהצפייה; הוא זה שמצהיר שזה לא שם המשורר שחשוב, אלא הרגש שהשירים שלו מעוררים. קצת כמו "מות המחבר" של רולאן בארת, רק יותר בפשטות. אבל בישראל של 2018 זה לא מה שמחבר אנשים לשירה. האדם הוא הרגש: הדמות שהוא, אורח חייו, איפה הוא שותה את הקפה התל אביבי ומה עורך התרבות אמר כנגדו. מפלצת חוסר הפרטיות רוצה לצרוך את כל הנפש של האדם עוד לפני שאנחנו מעריכים את המילים הכתובות. כנראה בגלל זה הפרק המרגש ביותר עבורי היה זה על רועי חסן, קשור הדוקות לפוסט שפרסם יום לפני ההקרנה בו הוא הכין את הצופים והקוראים למפגש הפשוט עם אביו שעובד בסופרמרקט.
למה עבודתו של אבא של חסן גורמת לי להעריך את הדרך הספרותית שעבר יותר מאשר את שני ספריו? זה בדיוק מה שהפרק האחרון מנסה להעביר – אימת החיפוש אחרי השם. הקהל לא מסתפק ביוצרת אנונימית שכותבת יפה, הוא רוצה לדעת מי היא. אולי פלח, בשמה הבדוי, הבינה את מה שכולנו היום צריכים לחלחל אל עצמותינו. שתופעת ה"אני" היא גם מחלה שכולנו לא נגמלים ממנה.
פרטים נוספים על הסדרה נמצאים באתר היצירה: poets.co.il
