עלילת הסרט שחקן מספר אחת מתרחשת בשנת 2045 ועוקבת אחר ווייד וטס (טיי שרידן) והחברים שהוא רכש באואזיס. האואזיס הוא מרחב של מציאות בדיונית, שכדי להיכנס אליו צריך משקפיים מיוחדים וכפפות חישה שמשלימות את החוויה החושית באמצעות חוש המישוש. החיים באואזיס הם חיי מפלט מהעולם האמיתי שבו רוב האנרגיה נגמרה, דבר שגורם לעוני רב בעולם. ממציא האואזיס הוא האלידיי (מארק ריילנאס), שנפטר בשנת 2040 והשאיר ביום פטירתו קלטת וידיאו עם הכרזה על תחרות "חפש את המטמון" – הפרס: הונו של האלידיי והזכויות על האואזיס.
סורנטו (בן מנדלסון), להלן הרשע, עובד בתאגיד ענק שמנהליו רוצים להשיג את הזכויות על האואזיס בסוף התחרות. לסורנטו, האחראי על מציאת המטמון למען התאגיד, יש צבא של עובדים שיודעים הכל על האלדיי ועוזרים לו בתחרות. כל מי שעובד למען התאגיד, מוצג בסרט כאילו מכר את נשמתו לשטן וסורנטו מוצג כאדם טיפש ועקשן. יש לו שני עובדים ראשיים שעושים בשבילו את כל העבודה השחורה, כולל את עבודת התכנון נגד המתחרים האחרים. הדבר היחיד שמניע את סורנטו הוא הכסף והמטרה הסופית שלו היא למנוע מוויד להצליח.
וייד וטס מקבל עזרה והוראות מחבריו כבר מתחילת הסרט, אבל בסוף הסרט אחרי שנאמר לו לעשות זאת, הוא מצליח לנאום באופן משכנע וכבר לא צריך עזרה מחבריו. לעומתו, ארטמיס (אוליביה קוק) היא זו שיודעת לפתור את החידה השנייה, לא סומכת על אנשים אחרים ומבינה שהעולם הזה מסוכן הרבה יותר ממה שנדמה. היא מזהירה את וטס על ההתנהגות היותר מדי תמימה שלו לא מעט פעמים במהלך הסרט. וטס רק מתלונן על המשפחה שלו ואילו ארטמיס שייכת לקבוצה שמתנגדת לתאגיד הגדול. למרות שכל הסיבות מראות שהיא זו שצריכה להנהיג את החבורה, היא תולה את תקוותיה בוויד שמציג ילדותיות ואינפנטיליות.
הסרט מבוסס על ספרו של ארנסט קליין, אך הוא אינו מעורר את אותם הרגשות שמעורר הספר. הדמויות בסרט הן דמויות ללא עומק, דבר שלא מאפשר לצופים להתרגש איתן: המוות שצריך להגיע לא מגיע והרשע לא מספיק רשע. הדמות הראשית בסרט היא מתבגר אינפנטיל, העלילה עם לא מעט חורים והמוות פשוט לא עצוב.
בסרט יש אזכורים בלתי נגמרים לשנות ה-80, אך מה דמויות של ילדים בשנת 2045 יודעות על שנות ה-80? ההסבר היחיד לכך הוא שהרמזים שהאלדיי הכין למשחק "חפש את המטמון" נמצאים כולם בספריה שבנויה מהזיכרונות שלו, עם התמקדות על זיכרונות משנות ה-80. את הדגש הזה קליין מציין בספרו, אך ספילברג מעדיף שלא להתייחס לזה בסרט.
ספילברג קיבל את החופש ליצור ולהיבדל מהספר, ביים, יצר ובעיקר פישל. כמות האקשן היא במידה נכונה וכך גם הדרמה והבדיון, אך הכישלון של ספילברג הוא אי יצירת עומק לדמויות, עומק שהן זקוקות לו כדי לאפשר לקהל להתרגש איתן. הייתה נשיקה צפויה, היו דמויות צפויות, אבל בשורה התחתונה אף אחד לא שימח אותי כשהם הצליחו בתחרות וניצחו את הרוע. אם לא הייתי קוראת את הספר כנראה שלא הייתי מבינה מדוע הדברים מתרחשים כך ולא אחרת.
