אהיה יורשת הסטורי הרשמית של ניקול ראידמן. אפרסם 24 תמונות בדקה של כל ביס יוקרתי שאכלתי במסעדה החדשה של השף הלא חדש, זאת שפתחו במקום הישן של מי שפעם היה שף ממש מוצלח אבל איבד הכל בגלל הסמים ו/או בגלל שפתח מקום להמבורגרים עשויים מזהב. חבל שייתרתי אינה מאפשרת משיכה. בחיים, כמו ב"מקס סטוק", הכי חשוב לבחור על מה לבזבז את החמישים שקלים ושישים אגורות שנותרו בארנק.
העוני: סופגנייה פשוטה עם אבקת סוכר במילוי ריבת תות שדה מ"המאפייה" ברחוב אלנבי 88, תל אביב.
כמה? חמישה שקלים.
בעודף של קניות יום שישי ובעזרת מלקחיים (שבטוח קודם לכן בגדו בסופגניות עם קצת בורקס תפוחי אדמה) הכנסתי לשקית נייר חומה ממותגת סופגנייה נדבקת ושמנה. חמישה שקלים קנו לי את האפשרות לשלוח את כף ידי לתוך שקית הנייר כאילו הייתה לוע של מפלצת בר, ולהתבוסס בלכלוך תערובת של אבקת סוכר וריבה זולה. תוך פחות מדקה לא נותר מושא זלילה. אכלתי את הבצק המטוגן במהירות שיא, כמו ילדה רעבה שממרפקת את כל הילדים בחנוכה כדי לבחור את הסופגנייה הכי פחות מעוכה.
השופוני: דונאט (בעברית: סופגניית חישוק) וניל עם זיגוג סוכר וסוכריות ג'לי תות של "The Show Room Bakehouse" בכיכר רבין, תל אביב.
כמה? 12 שקלים.
בחנות ורודה עם שלט ניאון ורוד וקופסאות קרטון ורודות גם כן, ניצבים לקישוט מדפים שלמים של מאפים וסופגניות אמריקאיות, אלו שמכירים כמוצר הנלווה לשוטרים בסדרות דרמה – הדונאטס. ביקשתי מהמוכרת בדלפק את הגרסה הכי קרובה לסופגנייה עם מילוי התות, היא המליצה על סופגנייה שכדי לבטא את שמה נכון עליי קודם לקחת קורס למתקדמים בקונדיטוריה. גלאסז' – בטוחה שזאת מילה? במחיר יקר יותר בשקל מעלות סופגנייה מפוארת ויוקרתית של "רולדין" קניתי לעצמי חוויה שאני יכולה להשתמש בה באינסטגרם למשך שבוע שלם.
על מגש נירוסטה גדול פי ארבע מהסופגנייה ועליו נייר אפייה לבן וממותג, הגישו לי את המיועדת. אם הייתי בוחרת לקחת לאכול בבית, הייתי מקבלת אותה בקופסא שמדמה קופסת נעליים. שום סיכוי שהציפוי היה מתמזג עם העטיפה, הכל מדויק, מדוד ומהונדס להפליא. מעל ציפוי הסוכר המתוק צפו סוכריות ג'ילי תות מלבניות. נראה שהציבו אותן על הסופגנייה עם פינצטה, כל סוכרייה בתורה.
על אף שכל הסופגניות באשר הן היו לי אם ואחות, אני בוחרת בסופגנייה של פעם. זו ששולחת את הנפש שלי להתרפק על זיכרונות בית הספר בתמורה לחמישה שקלים בלבד.
