אין נוסחות בתיאטרון, לפעמים אפשר לקחת מחזה מצוין, שחקנים נהדרים ובמאי מוכשר ובכל זאת לסיים עם הצגה בינונית. הצגות פרינג' נמצאות הרבה פעמים במקום הזה, מתוך ניסיון להגיד משהו חדש ולהיות מקוריים לצד תקציבים דלים במיוחד יוצאות הרבה הצגות שהן לא פה ולא שם. לכן הגעתי להצגה "החמור והשמנמונת" מסויגת, קראתי את התקציר והבטתי בפלייר , קולאז' של תמונות השחקנים בקדירת תבשיל, ורציתי נורא לחזור הביתה. ואז ההצגה התחילה ולא הייתי יכולה להיות מופתעת יותר.
הקהל למעשה דרוך מהרגע הראשון. בפתיחת ההצגה, יש חושך מוחלט. השמנמונת קוראת לחמור, מחפשת אותו ומתיישבת באכזבה על כיסא כשהוא לא שם. יד נשלחת לברך שלה והיא קופצת ממקומה בצרחה. היא מדליקה את האור ומתכופפת לבדוק מה נמצא מתחת לשולחן, בינתיים החמור יוצא מהצד השני כשהוא עוטה מסכה מעוותת. כשהיא נעמדת שוב ומבחינה בו, אווירת סרט האימה הסוריאליסטית מתחלפת בצחוק. על ציר זה נעה ההצגה, מרגעים מתוחים אבסורדים, לקומיים ולריאליזם מוקצן.
שרון אלכסנדר וקטיה זימבריס מצליחים ליצור מתח ולהשאיר את הצופים דרוכים עד ממש סוף ההצגה. 25 שנה שהם ביחד ולבד. השמנמונת מזמינה את החמור לארוחה ערב לכבוד השנה החדשה בניסיון אחרון להציל את חייו ולהוציא אותו מבועת הבידוד שגזר על עצמו. מנגד, החמור מזועזע ממערכות היחסים ההרסניות שלה עם בחורים צעירים שהיא מכירה באינטרנט. במשך ערב שלם הצופים משמשים עדים לדו קרב של השניים, שנלחמים אחד בשני ומתעקשים לא להיכנע לקלישאה של אהבה.
ההצגה בוטה ולא מתאימה לבעלי קיבה רגישה. החמור חוקר את השמנמונת על הרגליה המיניים בפורטרוט, מעליב ומשפיל אותה והיא לא נשארת חייבת. אבל הבוטות היא לא פרובוקציה. זאת הצגה על בדידות, על הניכור האורבני ועל אנשים שלא מאמינים באהבה ובכל זאת מנסים לא להיות לבד.
אבי שכווי עיצב במה פשוטה אך מעניינת. במרכז בימת הזירה, שולחן עגול ושני שרפרפים. השולחן ערוך לארוחת ערב רומנטית. בין קרב לקרב, האור כבה והשחקנים משנים זווית. בכל פעם הקהל זוכה בנקודת מבט חדשה.
למרות הנושא המדכא, ההצגה מצחיקה וקולחת, הזמן פשוט חולף במהירות. קטיה זימברס מצליחה לייצר דמות אמינה. בהתחלה נדמה שהשמנמונת לא מבריקה במיוחד, ושבגלל זה היא לבד. אבל לאט לאט מבינים שזאת המסכה שהיא בחרה כדי להתמודד עם העולם הקר שבחוץ. להיות "מטומטמת" מעביר לה את הזמן טוב יותר, מפיג את הגלולה המרה של הבדידות.
שרון אלכסנדר פשוט מבריק. אני מודה, אלכסנדר התקבע אצלי מתפקידיו בטלנובלות ישראליות ולא לטובה. כן, הוא היה מצוין בסרטים ("אחד משלנו", "החיים על פי אגפא" ועוד), אבל איכשהו, שהסתכלתי על הפלייר של ההצגה אלו לא התפקידים שעלו בזיכרוני. אלכסנדר מצליח לעבור מהתקפה למגננה במאית השנייה. רגע אחד הוא מתנפל על הפרטנרית שלו, אכזרי וחסר רחמים ושנייה אחר כך הוא פגיע, חשוף, ניצב בלי עור, נתון לחסדיה של השמנמונת. אלכסנדר לא משחק, זה קורה לו בזמן אמת והוא שורף את הבמה עם הנוכחות הממגנטת שלו.
ההצגה לא נכנעת לקלישאות והסוף בהחלט לא מתקתק אלא צורב בבטן. הביקורת היחידה שלי, היא על חומרי הפרסום שלא עושים חסד להצגה המצוינת הזאת. מבט בפלייר עושה אסוציאציה להפקה קהילתית של "האדונית והרוכל", וחבל, כי "החמור והשמנמונת" היא הצגה חכמה, שצובטת במקומות הנכונים ואומרת משהו חדש על הבדידות ועל המוות של האהבה.
"החמור והשמנמונת"
מאת: שרון אלכסנדר
בימוי: יגאל זקס
שחקנים: שרון אלכסנדר וקטיה זימבריס
תפאורה: אבי שכווי
תאורה: יעקב סליב
מוסיקה: אפי שושני
6/4/13 תיאטרון הסימטה
*צילום תמונה ראשית : רועי כהן
