סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

רסיסים לריסים

פסטיבל "האזרח כאן" של תיאטרון קרוב נערך השנה בפאתי התחנה המרכזית בתל-אביב, ואת כל הבאים ליוותה תחושה סוריאליסטית בלתי ניתנת לוויכוח, נוכח הריחות והמראות שבדרך כלל לא מוכרים לצופה התיאטרון המגיע מעונב לערבי תרבות מעומלנים.

אולם לא המתחם התרבותי בפאתי הקומה הרביעית בתחנה, לא מבקרי התחנה המרכזית החדשה שהתבוננו בפליאה במתרחש, ואפילו לא ציטוט מתוך שיר של "דליה רביקוביץ" בדברי הפתיחה של המארחים זכו בתואר החוויה המפתיעה של הערב. אלא דווקא ההצגה שפתחה את הפסטיבל.

כמו כל היצירות המשתתפות, גם "רסיסים" היא יצירת מקור העוסקת בנושא זכויות האדם. את המחזה המבוסס על מקרה אישי כתבה והפיקה השחקנית הראשית בהצגהה תמרה סטיל כהן וביים פיליפ דומרב.

עידו ונועה

תפקיד חדש, חלומות חדשים

סיפור המסגרת מעמיד במרכזו את נועה, סטודנטית צעירה למשחק, שמתמודדת על תפקיד משמעותי ראשון אצל במאי מוערך, וההתמודדות הזו הופכת סבוכה עקב סוד אפל מעברה, כזה המאיים להגיח ממעמקי תת-המודע שלה, ולהשפיע עמוקות על כל תחומי חייה.

העלילה כתובה בסגנון ריאליסטי, ואינה מטיבה להכין את נפשו של הצופה לעוצמת המכה שתגיע בסוף. ההיפך הוא הנכון; הכתיבה האמיצה של הכותבת שהיא גם הגיבורה סוללת באמצעות שנינות והומור את דרכו של הקהל לכאורה לסוף מבטחים.

למעשה, מהרגע בו נועה אוזרת אומץ להתמודד עם תפקיד שעתיד למנף אותה ברמה המקצועית, מתחילה מסכת ההתמודדויות שגם חולשת לתחומים אחרים. בן היתר היא מתמודדת עם בן זוג קנאי ובלתי קשוב, ובמאי המהווה כתף תומכת המשלימה את מה שחסר לה בחיי הזוגיות. אולם המכשול האמיתי שדורש ממנה התמודדות הוא בכלל רצף חלומות חוזרים ונשנים, שמסיבה בלתי מובנת הולכים ומתעצמים ככל שמתקדמת העלילה, ומערערים את הקרקע תחתיה.

הפצע נשאר מעורפל

הצופה בעצם אינו שותף בקרקע הנשמטת של הגיבורה, או לפחות לא באופן בו היא חווה אותו. הפצע של נועה נשאר מעורפל במרבית מדקות ההצגה. באופן שיטתי, אווירת הסכנה והטראומה נשארת ברקע כאילו היא מתפקדת גם אצל הצופה בתת מודע. ניתן אף לחוש כי הכותבת והבמאי מכוונים את הצופה דווקא להתמקד בסצנות ריאליסטיות, על מנת שיגיע בלתי מוכן לאותו סוף שישמוט את הקרקע מתחת לכיסא עליו הוא יושב.

שלושת השחקנים (תמרה סטיל, בועז נחום, גולן גרוס) המשחקים בהצגה כמה דמויות, עבודת הבימוי הריאליסטית והרגישה גם יחד, ובעיקר הכתיבה המנעימה את התמודדות הצופה עד לסוף הבועט – משרתות בנאמנות את המתכון להצלחה של הצגה איכותית ובועטת.

עידו ורוני

פסקול שתופר את הסצנות

אולם יש להוסיף מוטיב נוסף שמעצים את החוויה, ובעיקר מהדק את קצוות המחזה לכדי הרמוניה מושלמת – הפסקול של ההצגה. בפסקול שיצר דן כהן ניכרים רגישות ודיוק יוצאי דופן, והם מהדקים בצורה מושלמת את החלקים בין הסצינות, וגם משמרים את האווירה המדויקת ואת הקצב אותו התעתדו להכתיב הבמאי והכותבת.

כך או כך, "רסיסים" היא לא רק דרמה שמעלה שאלות על השפעות טראומטיות מהילדות, המעצבות בהכרח את חייו של האדם הבוגר, ולא רק יצירה ריאליסטית עוסקת בזכויות האזרח. היא שילוב הרמוני של הכל ביחד, שבסופו של דבר, במבחן התוצאה, יותר הצגה מקורית ואמיצה, הכתובה בשנינות והומור, משוחקת נפלא, וכזאת שסביר להניח שתפיל כל צופה מהכיסא.

רוני ונועה