יפתח אשכנזי, סופר ומבקר בן 34. עובד גם כמרכז סמינרים ב"יד ושם". מתגורר בירושלים. פרסם שני קבצי סיפורים קצרים ואת הרומן "פרסונה נון גראטה". הרומן החדש שלו "היידה להגשמה" מתאר את הערכים השיתופיים-סוציאליסטיים-שמוצ"ניקים של חברי גרעין נח"ל שעלו לקיבוץ בגבול הצפון, ואת השינוי שעוברים הערכים הללו במציאות הישראלית.
איך היית מתאר את עצמך במשפט?
"אדם שנורא קשה לו להגדיר את עצמו במשפט".
מה אתה עושה בימים אלו?
"מתאושש מהוצאת הרומן".
אתה חושב שהכתיבה על הציונות ועל דור הבנים הראשונים של המדינה הוא בחירה או כורח של מי שנולד לתוך המציאות הזו?
"אני מאמין שכל בחירה של סופר היא בחירה אבל גם הכרח. לפחות במקרה שלי, הבחירה לכתוב על הציונות ועל דורות ההמשך הם דוגמא לכך. בשלב מסוים בחרתי לכתוב על המציאות שבה גדלתי, אבל זה בא אחרי הרבה נסיונות ותחושה עמוקה שזה הסיפור שעליו אני צריך לכתוב".
הניסיון להוציא קצת אויר מבלון הפאתוס הציוני הוא דרך להתמודד עם המציאות הזו?
"בספרים הראשונים שלי האמנתי שהתפקיד של הספרות הוא לבקר באופן החריף ביותר, זה שגובל באלימות. אבל הסיפור עם "היידה להגשמה" היה מעט אחר. כאשר ניסיתי לכתוב אותו מעמדה שהיא רק ביקורתית, הגעתי לביקורת שהיא קלה מדי. נורא קל לבקר דורות קודמים ולומר: 'אתם הייתם רעים ואנחנו טובים'. לכן בספר הזה בחרתי בעמדה אחרת שמשלבת בין ביקורת וחמלה, שמבקשת לבקר מתוך חיבה גדולה וידיעה שהזהות של דור ההורים היא חלק מהזהות שלי. הדור שלי ראוי לביקורת באותה מידה. יותר משרציתי לתאר את הסיפור הציוני, רציתי לספר על מי שחיו אותו ולתאר את הצד הטוב והצד הרע של אותה המציאות".
מה לדעתך השינוי הכי בולט בין ישראל של השיתופיות, הקולקטיב והחברה, לבין ישראל של היום?
"ההבדל הגדול הוא שאלה של אמונה. בני הדור של אבי (או לפחות אלו שהיו בחוגים של גרעיני הנח"ל) באמת האמינו במה שהם אמרו. בני הדור שלנו הם יותר צינים ולא רואים באמונה בערכים משהו חשוב. מצד אחד, אם זו המציאות עדיף שלפחות תהיה אמונה במשהו בדרך. מצד שני, אולי העמדה של היום עדיפה, כי האמונה של הדור הקודם נועדה מראש לכישלון".
מה דעתך על הישראלים בני הדור שלך שעוזבים לחו"ל?
"אין לי שום ביקורת עליהם. אני חושב שהדבר הכי בריא שיכול לקרות לחברה הישראלית הוא שאנשים יגידו במפורש שהחיים שלהם זה דבר חשוב. אם המדינה רוצה שהם יחיו בה היא צריכה להבין את זה ולהתחיל לחשוב גם במונחים של חיים".
מהי תרבות בעינייך?
"הדבר היחידי שיכול לנתק מהמציאות ולגרום לאדם לחשוב על אותה המציאות".
מהי איכות בעינייך?
"למרבה הצער, איכות היא אחד הדברים שאני יכול להגדיר רק באופן שלילי. זה לא קשור לקביעה שיש לי מראש אלא לתחושה ולמחשבה שמתעוררות אצלי כאשר אני פוגש ביצירה".
מה הכי חסר בתרבות הישראלית?
"הבעיה בתרבות הישראלית היא לא היצירה עצמה אלא היחס אליה כמשהו זניח. כדי שהתרבות תצליח, צריך להפסיק להתייחס לתרבות כדבר איכותי שלא קשור לשאר תחומי החיים – כמצרך גורמה שמתאים לזמן ומקום מסוימים – ולהבין שתרבות טובה מכילה את כל המנעד האנושי על הטוב והרע שבו".
מה היית מאחל לתרבות הישראלית?
"שהיא תצא מהגטו שבו היא נמצאת כרגע".
את מי היית רוצה להזמין לתה עם מעמול?
"את ברברה לינר שתרגמה דברים שלי לגרמנית. היא נראית לי כמו שותפה מושלמת לתה ולמעמול".
מה הפתגם האהוב עליך?
"זה שלמדתי בברעם כאשר הייתי שם בנח"ל בסוף שנות התשעים: 'קשה להיות חלוץ אבל צריך'. אני לא בטוח שהוא נכון, אבל הנחישות שיש בו מרגיעה אותי".
מה היית שואל אותך במקומי?
"האם יש דברים שביקשת להעלים כדי שהם לא יחשפו ברומן?"
