במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר קיימת התמחות בשם "ניהול תרבות". ביום שני האחרון אותם סטודנטים חתמו עונת הפקות עשירה במועדון "עשן הזמן" בבאר שבע. הפרויקט נקרא "קריאת מיתר". לבמה הם הביאו את ההרכב Sahara desert groove (סהרה דזרט גרוב): רביד כחלני, חיים לרוז ואלון אמנו קמפינו. השלושה מופיעים בהרכבים רבים, ולכל אחד מהם עבר מוזיקלי עשיר. הם עושים מוזיקת עולם מתובלת בביטים ערביים ואפריקאים. הקהל היה שמח במיוחד.
http://www.youtube.com/watch?v=jip3v3AOeKA&feature=related
"עשן הזמן" הוא בית הופעות קטן ביותר, השלישייה המופלאה הייתה ממש תחת האף של הצופים, מצב שיכול להיות קצת מביך ואולי אינטימי מידי. המוני סטודנטים הצטופפו במקום. אך תוך עשר שניות ולא פחות מזה, נראה היה שכחלני כבר מיקם עצמו בביט הפנימי של כל אחד מהצופים. בום. צייסרים של עארק עפים באוויר, אנשים מתים להניע יותר את הגרוב שבתוכם, אבל כל כך צפוף, וחם, וטוב. הם הכניסו לנו את ה"מזרחיות" שכבר נמאס לנו לשמוע עליה, היישר לתוך הוריד. צלילי מזרח תיכון מופלאים שנאספו במקצועיות במשך שנים של עבודה מוזיקלית, גרמו לקהל להראות כמו שבט אפריקאי שזז כולו באותו הקצב. ההופעה התחילה בגבהים שקשה להכיל, וכנראה שגם על המבנה עצמו זה היה כבד: רמקול נפל על לרוז והמחשב שלו, אחרי כמה דקות גם שלט גדול נפל עליו, וויסקי נשפך על מעיל הפרווה הנוסטלגי של כחלני… נראה היה שהלהקה הייתה צריכה מרחב גדול ומקצועי יותר לבלגן שלהם.
הכחלני הזה
כחלני, הסולן, שיצר סביבו סערה של מדבר, לצד הגאנגסטר שבחבורה – חיים לרוז שהתחרע על התופים כמו מתוך דיבוק של יצר פראי, ואלון אמנו קמפינו – שפרט הרמוניות על עוּד וגיטרה חשמלית ומתח את מייתרי הרגש לשיא לא מוכר. כך מצא עצמו הקהל המהופנט זז ללא שליטה ובקצב אחיד. כאן זה המקום להודות לסטודנטית המפיקה מיכל פורקוש, שיחד עם עמיתה אריאל גבאי, השכילה לעשות בחירה אמיצה ולצבוע את בימת "עשן הזמן" בצבע אותנטי ושונה. מה שנקרא -"ללמד תרבות", וכשלימוד מתחיל מהלב, הדרך להצלחה בטוחה, כי מההופעה הזו יצאו מעריצים, והם ימשיכו ויעבירו את האהבה הזו מאחד לשני. יום אחרי כבר עושים גוגליוטיוב על הזמרים, מתעניינים במוזיקה מקורית-שורשית, ובעיקר מתחילים לחלום כי אפשרי המצב שאזרחי כל היבשת יתאחֶדו.
כחלני הביא מזרח טהור, והוא אסף אותו מהאדמה, לא מהשמיים של הבראנז'ה המוזיקלית שכבר התעייפה ממחלת גבהים חמורה – כוכב, דה אקדמיה למוזיקה מאוסה. הוא הביא גרוב פנימי – באס שמתחיל מהלמטה של הגוף, מזיז לנו בטבעיות את האגן, מזכיר לנו מאיפה באנו. בחלק מהשירים הוא כרע על הרצפה הכחלני הזה, וכולם אחריו. שר את הזעקה הפנימית שלנו, הזכיר לנו שבאנו מעפר ולשם נשוב, אז כדאי ליהנות מהדרך. המוסיקה האיכותית, מעבר לרגש שהיא עוררה בכולם, העלתה בי גם את התהייה מה היה קורה אילו מוזיקאים דגולים שכאלה היו לוקחים חלק במסעות הפוליטיים האגו-מניאקים של שר החוץ הנוכחי. אולי כמה לבבות היו נפתחים שם בדרך.
שליחי מזרח תיכון
לפני חודש התקיימו בירושלים מפגשי פסגה של מוסיקאים מהמזרח התיכון כולו. סולידריות ורצון לקחת אחד מהשני ידע ורעיונות ריחפו בין קירות האבן. היה שם שיתוף פעולה שבא מאינטרסים משותפים ללמידה בין שכנים. יהיה זה חזון מתוק, שגם שיחות הדיפלומטים והשרים יהיו על כוס קפה טורקי (לא של עלית) ונגינות עוּד ברקע. האם יצירתיות יכולה להיות קלף נוסף במשחק הפוליטי, ולא רק כוחניות מחוסרת אהבה לזולת? שהוא אח שלנו, ערבי כמו חצי מאיתנו.
תרבות מוזיקלית עשירה ומגוונת שכזו, נוצרה לא במקרה דווקא במזרח התיכון: מדבר שצמא למלא עצמו בצלילים ואחווה שבטית שיפיגו את השממה. האם זהו חלום אוטופי מידי לחזור לחיי הקומונה שהיו כאן לפני אלף שנה? נראה שמדינת ישראל מתחילה להתעורר מימי החושך. בעניניינו הנוכחי, האקדמיה היא מובילת השינוי: הנכונות לאשר תואר בלימודי תרבות, שמשמעותם היא לא רק אנתרופולוגיה שבאה "לבחון" תרבויות ממרחק מסוים, אלא לשמש כגשר המחבר בין התרבויות השונות למרומי השלטון. הפעם, היו אלה "סהרה דזרט גרוב" בתפקיד השליחים. אלה המזכירים לנו כי התרבות הערבית היא לא רק איום בטחוני ונרגילה.
