צופית ברבי (27) גרה בתל אביב, למדה צילום ב"בצלאל", והלימודים חידדו לה את הרצון להיות דווקא צלמת אופנה. בסיום לימודיה חקרה את התחום החל מטרנדים, סוגי בדים ועד לצלמים המצליחים בביצה המקומית ובעולם כולו. היום היא חיה ונושמת אופנה.
צופית: “אני מנסה להעביר מסר פמיניסטי שמעצים נשים ולכן אני מעדיפה לצלם נשים, אני חושבת שהן המין היותר יפה. הקונספט שלי נשי וגם אם יהיה גבר, הוא יהיה שולי".
חשבת פעם להיות בצד השני של המצלמה?
"כן, הרבה פעמים. אך בתור ילדה הייתי חסרת ביטחון. הייתי במגעים עם סוכנות וכמעט חתמתי, אבל אז הבנתי שזה הגיע ממקום של להוכיח שאני יפה, לקבל אישור. הם רצו שאשלם אלפיים שקל לבוק צילום. היום אני מבינה שזה אבסורד. לצלמים צעירים יש אינטרס לצלם דוגמניות ללא תשלום על מנת שזה ייכנס לתיק עבודות שלהם. וכך גם לדוגמניות שרוצות להתפתח ולהראות צילומים שלהן".
רצית להיכנס לעולם המתחקה אחר היופי על מנת לקבל ביטחון עצמי. עולם הדוגמנות זהו עולם שיכול לערער ולהוריד את הביטחון, איך זה מסתדר בעינייך?
"היו לי שני ניסיונות בעולם הדוגמנות. בפעם השנייה ביקשו שאגיע עם בגד ים. קניתי את הבגד הים, אבל לא הלכתי לאף אחד מהאודישנים האלה והחלטתי לסגור את הבסטה של החלום הרטוב הזה ולהתרכז בלהיות זאת שמאחורי המצלמה. בעיניי יש בזה הרבה יותר כוח”.
מדוע?
"בדרך כלל האמירה של הצלם יותר חזקה. אמנם דוגמניות מפורסמות ומצליחות המעוניינות שהביטוי העצמי שלהן יצא החוצה ינהלו את הסט כמו צלמים, אך בדרך כלל זה אינו המצב, והצלם הוא זה שמעצב את הסט. באופן אישי לי יותר נוח לעמוד מאחורי המצלמה, לבנות את הסט ולחזות את הוויז'ן שאני רוצה להעביר”.
על איזה פרויקטים את עובדת עכשיו?
"יש לי רעיון הקשור בדמויות דומות שאינן קשורות זו לזו. כמעט כל אחד מאתנו חווה את האמירה שהוא מזכיר את פלוני ואם גם הזדמן לפגוש או לראות צילום, התחושה הייתה של מעין אח אבוד. החלטתי ליצור פרויקט מתמשך בנושא. הסיטואציה היא מוזרה ומביכה, אך מרתקת.
פרויקט נוסף קשור למיטה ככלי אינטימי, אישי. אנשים בדרך כלל מסדרים את המיטה שלהם והופכים אותה לשטח סטרילי כשבאים אליהם אורחים. חשבתי לצלם דוגמניות/דוגמנים השוכבים במיטה שלהם כפי שהיא. לא בתנוחה מתוכננת, אלא הכי קרוב להתנהגות הטבעית שלהם. באקט הזה אני מוציאה את שנינו מאזור הנוחות”.
על פי אילו קריטריונים את בוחרת את הדוגמן/ית שלך?
"חייבת להיות התאמה לנושא ולאווירה, ואין לכך קשר ליופי מוסכם. אם למשל הצילומים יהיו באווירת "מד מן", אקח מישהי כמו כריסטינה הנדריקס”.
את חושבת שבעולם הדוגמנות יש גם ערכים חינוכיים או ערכים שאינם קשורים ליופי?
"לא במידה מספקת. בשנים האחרונות ישנה מודעות גוברת ל"אישה האמתית". זהו צירוף מילים שאני מתעבת. קשה לי עם צמד המילים הזה שאחריו מראים תמונה של אישה גדולת ממדים. אישה אמתית היא כל אישה. לצורך העניין גם אנורקטית היא אישה אמתית שחוותה משבר אמתי, גם דוגמנית היא אישה אמתית, ישנן גם דוגמניות ידועות שהן אימהות".
זהו עולם שנשים מרוויחות בו יותר מגברים, אך מצד שני זהו עולם שמחפצן את הנשים.
"לא מזמן במגזין "בלייזר" צילמו את ניבר מדר לתמונת השער. הקונספט היה שהוסיפו את המשפט: "אני מצטלמת ככה, כי אני רוצה ולא כי מכריחים אותי". הרעיון היה שזו העבודה שלהן. הן לא תמימות והן יודעות מה הן עושות. בדרך כלל יש מישהו שמגן עליהן. אם זה החוזה, הסוכן או ההורים. זה לא העולם של פעם. גם סופי מצ'טנר ידעה למה היא נכנסת כשהיא צעדה בדיור בלי חזייה. היא לא כזו תמימה כמו שעושים ממנה. באופן כללי טינאג'רס כבר אינם תמימים, הם נחשפים לדברים בגיל מוקדם, המיניות שלהם מתפרצת.”
האם לצלם יש מנדט לשיקול דעת משלו?
"זה משתנה. בדרך כלל נהוג שהצלם מאגד הכל. אם ההפקה קשורה במשרד פרסום, הוא בעל זכות ההכרעה כמייצג הלקוחות. הוא מארגן את כל הצוות, את הצלם, הסטייליסט, המאפרת וכל השאר. הצלם חייב דין וחשבון לקופירייטר ולקריאטייב. במקרה הזה הצלם כבול למה שהוחלט קודם. לפעמים משרד הפרסום בוחר את הצלם בגלל היכולות שלו ואז יתנו לו יד חופשית. בהפקות קטנות הצלם מביא אתו את הצוות. אנשים מנסים לצמצם עלויות, ולצערי, פעמים רבות כך נראית התוצאה. המצב בארץ שונה בתכלית ממה שקורה באירופה או בארצות הברית”.
צלמים בארץ עסוקים במלחמה מתמדת על מספר מצומצם של קמפיינים והצלמים המובילים בתחום האופנה הם גברים. עם נתוני פתיחה כאלה איך אפשר להתקדם בארץ כצלמת אופנה?
"זהו קושי כפול. הביצה פה קטנה וגם שוביניסטית. יש צורך בעקשנות, במרפקים, בקשרים ובנחישות. ישנן צלמות מעולות, ואין הצדקה לכך שהשליטה המוחלטת על עיצוב הדימוי הנשי תהיה בידי גברים”.
