באמצע הדרך, על כביש 353, בין קיבוץ גת לקיבוץ גל-און יש תל קטן, קומפקטי. "זיתא" שמו. כבר אלפי שנים, עוברת מתחתיו דרך שמחברת בין החוף לירושלים, אך לא רק בגלל זה הוא חשוב. מ"תל-זיתא" והלאה החוקים משתנים ואם מפעילים את האנטנות הפנימיות, אפשר לקלוט משהו אחר באוויר. "תל זיתא" הוא השער לארץ הגבעות. יחסית לתל, הוא נחשב גבוה ואפשר לראות ממנו 360 מעלות של נוף פתוח – לכיוון מערב את השפלה עד הים ולכיוון מזרח עד רכס הרי חברון. עבורי, השפלה השטוחה הייתה תמיד מקום של חוקים ברורים, ארץ ידועה ונראית לעין. הגבעות, לעומתה, גרמו לי להרגיש בבית. מקום לא צפוי של מתח וגילוי. מאחורי כל גבעה, הסתתרו תמיד איזה וואדי או מערה. אהבתי את חוסר הציות של הגבעות לחוקי המישור.
בילדותנו היינו הולכות, אני ואחיותיי, כל שבת לטיול עם ההורים, מסביב לקיבוץ שבו גדלתי. בדרך היינו עוברות בפרדס, מצטיידות בתפוזים, עולות ל"תל-זיתא", אוכלות אותם למעלה ומתווכחות לאן נלך הפעם – מערבה לאזור השטוח, או מזרחה לגבעות. בסוף היינו יורדות לבאר שבוואדי, נשכבות על הקנים שמעכנו ולרגע אחד מרגישות חופש מהו. כבת קיבוץ לא אהבתי חוקים ומערכות. המטרה של כל חוק הייתה מבחינתי, להשתלט על היחיד ולשרת את השולטים.
שתי דון קישוטיות נלחמות על הטבע
כמה עשרות שנים אחרי, אחותי ואני מצאנו את עצמנו, נאבקות על עתידה של אותה פיסת אדמה. חברת תקשורת פרטית, מתעדת להקים עליה חוות אנטנות עם 100 צלחות קליטה קורנות שידור ובניין שמתפרס על שטח של 8,500 מ"ר. עברנו לשחק במגרש המשחקים של הגדולים – מול רשויות החוק של המדינה, מול חברת תקשורת פרטית שנסחרת בנסד"ק ומול המועצה האזורית יואב שתמכה בפרויקט. בז'רגון המקצועי של תכניות המתאר הארציות, חלקת הטבע הזאת נקראת "שטח פתוח". הטבע והנוף החקלאי השלו, עמדו, ללא ידיעתם, בפני הפרה גסה של זכויותיהם.
הכל התחיל בשנת 2006 כשתושבי קיבוץ גל-און גילו, שעל הגבעה, ממש מעבר לגדר שלהם, מתעתדת לקום חוות אנטנות של יזם פרטי בחסות המדינה ובתמיכה של המועצה האזורית. חברת "R.R.SAT", חברת תקשורת לקליטת שידורים מחו"ל (בין היתר זכיינית של ערוץ 1), פעלה בצינורות המקובלים לאישור הפרויקט. חברי הקיבוץ החליטו לצאת למאבק ציבורי. הם גייסו יח"צן שעלה עשרות אלפי שקלים, הדפיסו חולצות עם סלוגנים, הזמינו כתב לעניינים ירוקים, עלו לשידור ברדיו, אפילו קיבלו כמה דקות תהילה בטלוויזיה. בשבת הם יצאו בהמוניהם עם הילדים וחסמו את כביש 353 לכמה שעות. לרגע הייתה תחושה של אופוריה ואשליה של עשייה, אבל בסופו של יום – אף אחד לא התרשם.
צלחות לווין כמיצג אמנותי
חמש שנים מאוחר יותר, בתחילת שנת 2011 כשהחברים כבר שחוקים ממאבקם הציבורי, הופיעו לשיחה עימם הבעלים של חברת "R.R. SAT" דוד ריבל, בתו מאיה, הסמנכ"לית, ועוד עוזר או שניים. באותו מפגש בלתי נשכח במועדון לחבר של קיבוץ "גל-און", הובהר כי בשבועות הקרובים עומדת לקום "חוות האנטנות" ואין מה להתנגד לעניין, נהפוך הוא, יש כאן פוטנציאל צמיחה אדיר לקיבוץ, כך קבע הבעלים. תושבי הקיבוץ יוכלו למצוא ב"חווה" מקומות עבודה, עובדי האתר שגרים רחוק, יוכלו לבנות את ביתם בקיבוץ, ומעל לכל חדרי הכושר ו"הפסילטיס" שיוקמו בשטח ה"חווה", יעמדו חינם לרשות חברי הקיבוץ. אחותי עוד הספיקה לשאול אם תהיה אפשרות לצייר על צלחות הקליטה הענקיות ולהפוך את כל העניין למיצג אמנותי. אחרי הכל את האתר המדובר יראו מכביש 6 ומהכביש שעובר בין הקיבוצים. המבט המזלזל שהיא זכתה לו, חתם את האירוע.
חודשיים אחרי אותה שיחה במועדון, גילינו שהיזמים שכחו להזכיר שלמעשה הם כבר הפקידו את התכניות בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום, המשוכה הבירוקרטית האחרונה שעמדה בפניהם. עכשיו, כשהמפתחות בסוויץ של השופלים, נשארו לנו רק יומיים לפעול במסגרת הזכות הדמוקרטית הניתנת לכל אזרח ואזרחית, להגיש התנגדות תוך 60 יום מרגע הפקדת תכניות היזם בוועדת הבינוי והתכנון המחוזית. לא היה לנו זמן. "הלוואי שתצליחו, אבל אין לכן באמת צ'אנס, הכל כבר סגור" ו"חבל על הזמן שלכן", אלה היו רוב התגובות שקיבלנו באותו סוף שבוע, כשהחלטנו לצאת למאבק על עתיד השטח הפתוח שלנו.
הרבה דברים הסתברו לנו בדיעבד. גילינו שאת ההודעות בדבר הפקדת התכניות, אפילו המזכירה הטכנית בקיבוץ, זו שאחראית לתליית המודעות, לא ראתה. הפרסומים בעיתונים, המחויבים לפי חוק, פורסמו בעיתונים של המגזר הדתי. השלט שאמור לעמוד באתר עצמו ולבשר על הקמת חוות האנטנות, נמצא שוכב, מוסתר בעשבי בר המעידים על הזמן הרב שחלף.
את היומיים הבאים, כולל הלילות, הקדשנו לקריאת כל פרוטוקול אפשרי שהיה חשוף לציבור בעניין. השינוי שעבר עלי היה מהיר. התחלתי לאהוב חוקים, כלומר את אלה שהיו לטובתנו והגנו עלינו – האזרחים, מגופי בעלי הון. על אף שהכרנו היטב את ההיסטוריה של המאבק, עוד ועוד פרטים התגלו לנו: למשל, הסתבר שהמועצה שלנו, שסירבה בעקביות לתמוך בנו, היא למעשה זו שהזמינה את היזמים הפרטיים. או למשל, שחמישים הדונם שעליהם עתיד לקום מיזם התקשורת הזה, הם רק דריסת רגל ראשונה, ישנו פוטנציאל עתידי של אלף דונם נוספים ליוזמות תקשורתיות. גם פרטים עסיסיים ממש התגלו לנו, כמו שהגברת שעומדת בראש פירמידת הוועדות המאשרות, שהייתה מעורבת בפרויקט 'הולילנד' ונותרה ללא רבב, מעורבת גם בקידום פרויקט "חוות האנטנות". בשלב מסוים היא פסלה את עצמה.
הקיפודים יוכלו לחצות את השטח בבטחה
חמישה עשר איש ישבו בחדר המרווח, מקשיבים להסבריה המלומדים של אדריכלית הפרויקט. חוץ מחברי וועדת התכנון והבניה המחוזית, נכחו בחדר נציגי חברת "R.R.SAT": הסמנכ"לית, שני עורכי הדין, שני מומחי קרינה מטעמה. נכחו גם נציגים של המשרד לאיכות הסביבה שבעיקר שתקו. היינו הראשונות לשטוח את טענותינו בפני הועדה. ההתנגדות שכתבנו ללא הדרכה משפטית אבל מהלב, כללה כמעט הכל: את הפסיכולוגיה החרדתית של התושבים מעצם רעיון האנטנות בקרבתם, את הפגיעה בחיות הבר, את ההפרעה לנתיבי נדידת הציפורים על קו אפריקה-אירופה, את התופעה הייחודית בעולם כולו של התלהקות חיוויאיים המתרחשת בדיוק באתר המיועד ותעלם לבלי שוב. הזכרנו גם את "תל זיתא" שחשיבותו גדלה עוד יותר מתמיד, כיוון שהתגלתה בו אבן שעליה חקוק האלפבית העברי העתיק בעולם.
עורכי הדין רשמו את כל סעיפי ההתנגדות שלנו והגיבו בזלזול וביטול. לא תהיה קרינה, הבטיחו המומחים, והקיפודים יוכלו לחצות את שטח האתר בבטחה. עורך הדין הנמרץ היה שבע רצון והגניב מבטים ליועצת המשפטית לבחון את מידת השפעתו. הוא היה משוכנע שהוא אכל אותנו בלי מלח… "זה שלא אכפת לך מהצבי, הארנבת או העיט שחיים שם", סיננה לעומתו אחותי ו"מאנשים בכלל" הוספתי בשלווה, "כל זה הוא כאין וכאפס לעומת ההתעלמות מהחוקים פה", ירינו כשומרות חוק. "כל המיזם היומרני שלכם, יושב על תוכנית מתאר ארצית של אתרי תקשורת גדולים (תמ"א 36ב) שלא אושרה עד היום בכנסת, בעוד שהאזור כולו מוגדר כ"שטח פתוח" בתכנית המתאר הארצית של השטחים הפתוחים (תמ"א 35)". שקט השתרר. שבוע אחרי זה קבלנו טלפון ממזכירת הועדה; הגוף המשפטי של ועדת התכנון של מחוז דרום, קיבל את התנגדותנו ודחה את התכנית של היזמים.
המאבק הזה נשאר סמוי מעין התקשורת, אבל הצליח לגלות משהו מעורר תקווה על הפוטנציאל של היחיד לפעול בתוך מערכות גדולות. הסיכוי להצליח הוא כל כך מפתיע, שלרוב אנחנו לא מאמינים שהוא אפשרי. התרגלנו לחשוב שרק מסה של אנשים המכוונת לאותה מטרת על, יכולה לגרום לשינוי ואילו היחיד (במקרה שלנו שתיים) הוא רק עשב בר המתכופף ברוח. בנתיים, עד הפעם הבאה שתפתח עלינו הרעה מיזם או ממיזם, אפשר לשכב על הגב, להצל על העיניים ולחפש בשמיים להקות של חיוואים.
