"את לא רוצה לדעת למה אני נפרד ממך?" שאלת בטון ציני. אפילו לא סובבתי את ראשי כשאמרתי "לא, כי כשמישהו פוגע בי פעם אחת, אני לא נותנת הזדמנות נוספת", ואז עשיתי מעשה אמיץ במיוחד והורדתי את הצעיף שלי והעפתי אותו לאחור, לעברו.
תמיד הייתי בחורה של צעיפים. צעיפים מכל הצבעים. אבל בעיקר אהבתי צעיפים סגולים או צעיפים שעליהם מצוירים חתולים. תמיד לבשתי צעיפים, גם כשהיה קיץ והיה חם אבל לי תמיד היה קר. כל כך קר. אתה אהבת את הצעיפים האלה. אהבת כשהם היו עליי. מה שלא ידעת זה שהצעיפים שלי הם עוד דרך להסתתר מהעולם. ואולי, עוד דרך להסתתר ממך.
אני זוכרת את היום בו חיכיתי לך במדרכה בשדרות האצ"ל באשקלון, המקום הקבוע בו תמיד אספת אותי. כל הזמן איחרת אבל אף פעם לא אמרתי דבר. כי כבר ציפיתי לראות אותך ולא היה לי אכפת. אהבתי לחבק אותך ולראות את העיניים החומות שלך מחייכות אליי, היה בהן משהו תמים, משהו מגונן, כאילו שאני לא צריכה את החומות שלי. התעכבת עוד ועוד אז חיברתי את האוזניות שלי אל הטלפון והדלקתי את השיר של טיילור סוויפט שכל כך אהבתי All Too Well" " שבו היא שרה על מישהו שאהבה והיא זוכרת את כל הזיכרונות איתו כל כך
טוב. כך גם אני, זוכרת הכל, אבל במיוחד את הימים הגשומים שהיינו נוסעים ברכב שלך והייתי שרה לך שירים כמו השיר הזה.
הגעת באיחור ונכנסתי למושב הנוסע ואפילו לא חיבקת אותי. היית רק עם פנים חתומות שלא מסגירות שום רגש, וכבר כאבה לי הבטן מתחושה רעה כלשהי שלא ידעתי להצביע עליה. התקרבתי אל הנגן במכונית כמו שתמיד נהגתי לעשות כשעליתי למכונית וחיברתי את מכשיר הטלפון שלי, ישר שמתי את אחת השירים האהובים עליי " I miss you " של קלין בנדיט. להקה ששנינו אהבנו, אבל משום מה אפילו לא חייכת אליי אלא רק התנעת את הרכב והתחלת לנסוע לכיוון המסעדה במרינה שתמיד נהגנו ללכת אליה. שתקתי וסידרתי מחדש
את הצעיף שלי. "שוב פעם הצעיף המכוער הזה?" שברת פתאום את השתיקה והסתכלתי עליך בעיניים מצומצמות, שפעם נהגת להגיד לי שזה מבט חשדני במיוחד. אבל כזו תמיד הייתי, חשדנית. תמיד חשדתי בכוונות של אחרים, לא היה לי קל לסמוך על אף אחד. אבל עליך סמכתי. אולי. "מה קרה?" שאלתי אבל ידעתי שלא אזכה לתשובה כנה ממך ובאמת לא אמרת דבר אז סובבתי את ראשי לכיוון החלון, נשענתי עליו ועצמתי את עיניי. "אני רוצה להיפרד", אמרת בקול קר שלא התאים לך. אפילו לא שאלתי למה כי כבר הרבה זמן הרגשתי שמשהו לא מסתדר בינינו ולא יכולתי להבין מה. אבל שוב זאת הייתה תחושת הבטן המוזרה הזאת
שהייתה לי כל פעם שאיחרת לפגישות שלנו.
"תעצור את הרכב, עכשיו", ביקשתי בקול רגוע ויציב למרות שבתוכי פחדתי ורעדתי. האוטו נעצר בחריקה מהירה וירדתי מהרכב. "את לא רוצה לדעת למה אני נפרד ממך?" שאלת בטון ציני. אפילו לא סובבתי את ראשי כשאמרתי "לא, כי כשמישהו פוגע בי פעם אחת, אני לא נותנת הזדמנות נוספת", ואז עשיתי מעשה אמיץ במיוחד והורדתי את הצעיף שלי והעפתי אותו לאחור, לעברו. בלי להסתכל לאחור חזרתי לכיוון הבית שלי ברגל. אז הורדתי אבן ממגדל החומות שלי לחינם, מי ישמע? החזקתי את הטלפון שלי וחיברתי שוב את האוזניות, השיר של סוויפט התנגן שוב והזכיר לי את אותם הזיכרונות. את הימים שהייתי באה אליך, ואמא שלך הייתה מכינה לנו שוקו חם והיינו צופים בסדרה והייתי מחבקת אותך חזק. את הימים ששיתפתי אותך בסודות שלי. את הימים שבכיתי כי הרגשתי שאף אחת מהחברות שלי לא אוהבת אותי ואתה ביטלת את דבריי ואמרת לי שאני לעולם לא צריכה להרגיש לבד. אבל בעיקר אני זוכרת את היום בו ראיתי אותך עם הבחורה ההיא. חשבתי שזה סתם. אולי הייתי צריכה לחשוד יותר. הרי אני לעולם לא סומכת על אף אחד בקלות שכזו. ואני אף פעם לא מורידה אבנים ממגדל החומות שלי. אז למה זה קרה עכשיו?
אני זוכרת את היום שנפרדנו רשמית. לא. לא היום הזה שירדתי מהאוטו שלך וחזרתי הביתה ברגל. היום הרשמי. כשעמדתי מול הקבר שלך ונפרדתי ממך לתמיד, כמעט ולא בכיתי, כמעט, אולי ירדו כמה דמעות. אמא שלך חיבקה אותי בחוזקה ולחשה לי בעדינות באוזני "יכולת להיות שם לידו, ניצלת", כן. ניצלתי כי בדיוק נפרדנו. אחרי הלוויה, אמא שלך החזירה לי את הצעיף שלי. אותו צעיף סגול שזרקתי עליך. אותו צעיף שהיה אצלך כשנפרדנו ועברת את התאונה. לקחתי את הצעיף מידה של אמא שלך וידעתי מה אני אמורה לעשות איתו. וזה מה שעשיתי כבר באותו ערב. עמדתי מול האח הבוערת וזרקתי אותו אל עבר האש, צופה בזיכרונות הטובים והרעים נשרפים ונעלמים, וכמעט צחקתי את הצחוק המרושע שלי, שלא הכרת אף פעם. אני כבר לא צריכה את הצעיף הזה, כי אני לא צריכה יותר להסתתר ממך, וכבר לא תוכל לגלות את האמת עליי. אבל אולי, כמו בשיר הזה של קלין בנדיט שכל כך אהבנו, אולי אני עוד מתגעגעת אליך.
