חנות הפרחים בכיכר ה' באייר, אריאל, 1996-2010
חנות הפרחים "פרח שלי" הוקמה כשהייתי בת תשע. החנות הזאת היא זיכרון החיים שלי. אם יש אנשים שרוכשים השכלה בבית הספר, אני רכשתי את ההשכלה שלי שם. כבר בילדות, החנות הזאת היתה סוג של חניכה לחיים: לתקשר עם אנשים, להקשיב, להתמודד. סיפור הלידה של החנות הזאת, כמו הרבה סיפורי לידה אחרים, התחיל אחרת לגמרי. במקור, זאת היתה המעבדה של אבא שלי. הוא היה מתקן שם מכשירים. מוצלח זה לא היה. באריאל נתנו לו שם: "שלמה קלקולים". מעבדת התיקונים הייתה בהתחלה בתוך הבית והפריעה לחיים. אמא שלי החליטה שהעבודה צריכה להיות מחוץ לבית אבל כסף לא היה כדי לפתוח חנות. אבא עבד באותה תקופה בעבודה נוספת – הוא קנה מערבים על יד כפר קאסם תפוזים. למקום הזה קראו אז "בידיה" וכל שבת אפשר היה לקנות שם דברים. לפני האינתיפאדה יהודים וערבים סחרו וקנו, חיים שלמים היו שם, ואבא שלי יצר קשרים טובים עם אחד הסוחרים שקראו לו פאייד, ושם קנה תפוזים בזול וכשהיה מסיים את העבודה הרגילה שלו, עמוסת המכשירים החשמליים, היה מעמיס את שלושת האחים הגדולים שלי עם חבילות תפוזים וכך היו נוסעים לשכונות היוקרתיות של תל אביב כדי למכור תפוזים. לכל אחד היה תפקיד. עידן, בן עשר, וחופית, בת שמונה וחצי, היו מצלצלים בכל דלת ודלת וצועקים 'תפוזים, תפוזים' כדי שאנשים ירדו ויקנו. אבא עם מתקן מאזניים מאולתר היה עושה שקיות לפי קילו, ואלינור, שאז היתה בת שש היתה יושבת עם קופסא על ערימת תפוזים בטרנזיט, ואוספת את הכסף. הכל אז היה בלירות והמכירה הזאת היתה כמו שלוש משכורות.
כמה שנים לפני, כשהורי התחתנו היה יותר כסף. שיחק להם המזל וביום שהם התחתנו הם זכו בלוטו בסכום גדול, אבל אבא שלי שלא ידע מעולם להתעסק עם כסף, הימר בבורסה ובמפולת בבורסה של שנת 81' כל הכסף שהשקיעו אבד. את הדירה בבת-ים הם נאלצו לעזוב. אמא מספרת שבאריאל היה רק שלד של בית. היא פלשה אל הבית עם שלושה ילדים קטנים ובהיריון איתי. אפילו חשמל לא היה. היא התחברה עם הפועלים הערבים, עם הקבלנים, ולמרות שחוקי זה לא היה, היא הצליחה לשכנע את כולם לשכּן את המשפחה שם. למקום אחר לא היה לאן ללכת. אבא התחיל לעבוד בעבודות נוספות. התפוזים היו רעיון טוב, ואמא שלי שהייתה טובה יותר מאבא שלי בכל מה שקשור לחיסכון כסף התחילה לנהל קופה קטנה. היא שמה את כל הכסף של התפוזים ואת כל הכסף של החסכונות בצד ובסופו של דבר אחרי שש שנים הוחלט: פותחים חנות תיקונים ומוצרי חשמל לאבא שלי. זה היה כישלון מוחלט. אבא הרשה לכולם לצבור חובות. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה רואה אותו יוצא באמצע הלילה לתקן למשפחות שאין להן כסף את המקרר, מתקן ומתקן מבלי לקחת כסף לאמהות חד-הוריות שנתקעו בלי מכונת כביסה טובה, בלי חשמל תקין. העסק התחיל לדעוך. הרבה חובות הצטברו. ובגיל ארבעים אבא שלי לא הכיר עבודה אחרת. ללמוד משהו אחר היה מאוחר מדי.
יום אחד קמה אמא שלי והחליטה שאת החנות חוצים לשניים כי צריך פרנסה בבית. וכך נחצתה ב-2001 החנות: חצי אחורי נשאר שייך למעבדה, שברבות הימים אני ואחיי היינו מכנים אותה אלטזעכן – מקלטי רדיו של פעם, וידאו ישן, מקלטי טלוויזיות בשחור לבן פתוחות למחצה, פלאגים ופיוזים של דברים בערימות על ערימות, ובתוך זה לא ברור איך הצליח לעבוד על משהו. החצי השני, היה חנות הפרחים. חופית אחותי, שלמדה במגמת אמנות בבית הספר התחילה לצבוע את החנות. לא היה לנו קונספט, חלום, חזון, אבל חופית ראתה את זה: היא הביטה בקיר הגבס ועליו ציירה ציפור גן עדן. באופן לא ברור המיצג הזה של חופית משך את כל מי שהיה בסביבה: הציפור הזאת היתה גבוהה כמו גזע עץ אלון ורחבה כמו שמונה טלוויזיות, אבל טלוויזיות של פעם, קופסאות אנטיקות של פעם, של 32 אינטש לא כמו הפלזמות הענקיות של היום שפשוט קונים וזורקים. הגבעול של הפרח הזה היה דק אבל מתוכו יצאו חמישה גבעולים, כמספר הילדים במשפחה. הפרח הזה מיוחד כיוון שאם עלה אחד נובל, נושר או מתכלה, הפרח לא נהרס, הוא מחדש את עצמו ומעלה ניצנים חדשים. אז, עוד לא ידענו כמה סימבולי יהיה הפרח הזה כשאצל אלינור תתפרץ סכיזופרניה. הפרח היה בצבעים צהוב וכתום והוא היה מאד ריאליסטי. חופית תחמה אותו בוורוד עתיק וכל החנות נצבעה באותם צבעים, ולקחנו ספוג ובצבע בהיר טפחנו על הקירות ויצרנו צבע חדש. בגיל שמונה חשבתי שהמקום הזה הוא המקום היפה בעולם. יצירת אמנות. ממעבדה חשוכה מלאת גרוטאות וג'וקים, שמימין לה מכולת מוזנחת של רוסים ומשמאלה שלוש חנויות מושכרות שמצויות בפשיטת רגל, היינו אנחנו: מעוף של גן עדן. חיוּת.
אני לא זוכרת הכל, כי הכל קרה כל כך מהר, הם הכניסו דברי נוי ואמא שלי ניסתה למלא את החנות. בהתחלה אמא שלי קנתה זרים מוכנים ומכרה אותם. לאט לאט היא גם למדה לשזור. מגיל שמונה גם אני כבר ידעתי לשזור. אמא ניסתה לחסוך עלויות: אם קונים זר שהוא עטוף ושזור בעשרים שקלים אין ממנו רווח, אבל אם לומדים לשזור ולהוזיל עלויות יכול להיות שהזר בתפזורת יעלה תשעה שקלים ואחרי שתשזרי אותו בעצמך תגדילי את הרווח וגם תתאימי את עצמך ללקוח ולדרישות שלו. אמא שלי הבינה את זה וכמו קסם ההכרה הזאת חלחלה אל כולנו. ובזמן שאבא שלי ישב במעמקי המעבדה, ממצב שלא היה מה לאכול בבית והמקרר היה ריק ואני זוכרת את עצמי כילדה נכנסת לחברות הביתה ומתלהבת שיש עוגיות ומבחר דברים לאכול, ולי לא היה את זה, העסק הצליח פתאום לפרנס שבע נפשות.
כדי להביא עוד כסף ולצמצם חובות התחלקנו לצמתים: אם היתה נשארת סחורה בסוף השבוע היינו יורדים לצמתים ברחבי המרכז ומחלקים לאנשים פרחים: צומת ירקונים, צומת מורשה, כל צומת שלא פלש אליה עבריין. התמודדנו עם עבריינים שנופפו מולנו סכינים ודרשו בעלות על המקום וכספי שמירה ובסוף הפכו לחברים הכי טובים שלנו ומכרו לידנו תותים. הקסם שלנו עבד כנראה טוב גם עליהם. התמודדנו עם מזג אוויר משתנה, היה חם מדי או קר מדי, הייתי בת שתים-עשרה או שלוש-עשרה וזה היה קשה. בהתחלה לא רצו לשים אותי בצומת, אמא שלי פחדה, אבל מהר מאוד כולם הבינו שאני מוכרת טוב יותר מכולם.
ב-2008 היה פסח קשה. גשם זלעפות ירד, וכל אחד מאתנו החזיק חזק במעין סככה מאולתרת, שלרוב שמשה כקישוט לגינה. לא הפסיק לרדת גשם, וכדי שהפרחים לא יירטבו ויהרסו כל אחד תפס צד: אמא שלי בצד אחד, אבא שלי בצד אחד, חופית ואלינור בצדדים האחרים, כמו שתופסים חופה. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאלינור חולה. היא התחילה לדבר שטויות ומרוב הלחץ אף אחד לא התייחס. באמצע הגשם, כשאני רטובה לגמרי, שאלתי את אמא שלי, למה אני לא מחזיקה שום דבר, ואמא שלי ענתה "את צריכה למכור כמה שיותר", ואני בלי בושה תקעתי להם מחירים של תשעים שקלים כי צריך היה להיפטר מהסחורה. ואלינור מביטה בי ושואלת: "את צריכה מגבת? את צריכה שמפו?" שאלתי "למה?" והיא ענתה "אני לא מבינה מה את שואלת." ושוב שאלה: "סגרת היום את הדלת בבית?", "כן" אמרתי. "אלינור, אין לי זמן לענות על זה עכשיו" "לאף אחד מכם אף פעם אין זמן. עד שתבינו שהכל לא בסדר".
קראו לי "מרוקנת הדליים" כי הייתי מצליחה למכור את כל הסחורה תמיד, ובין זה שאני מתווכחת עם לקוחות ולא רואה בעיניים, ראיתי את אלינור בוהה באוויר, רחוקה. הדרך הביתה היתה שמחה. סיימנו את הסחורה ועשינו כסף טוב. אלינור בכתה בלי להפסיק ותלשה שערות מהראש. עוד ועוד. ככל שעוברות השנים אני מבינה שבאותו יום ראיתי את הסימנים הראשונים למחלה של אלינור. את ליל הסדר של אותה שנה לא חגגנו. היינו עסוקים בלהוציא קוצים מהידיים, לקחת משככי כאבים מכל ארבעת הימים שעברנו. לאף אחד לא היה כוח לבשל. היינו עייפים מדי, ואלינור שהייתה לפני גיוס הכירה בחור דרוזי באותה צומת שבה עבדנו, והבית שהיה משפחת כוהנים, סבא חזן ובית מסורתי, לא ידע איך להתמודד עם סיפור ההתאהבות של שניהם. הסוד הוחבא. וכשאמא שלי גילתה היא הכריחה את אלינור להיפרד ממנו. אסרו עליה לצאת מהבית ובאותה תקופה ישבתי בבית ספר ויצאתי מבית ספר, ברחתי לחנות ושם למדתי יותר ויותר על החיים. מסתבר שאפשר למכור גם רהיטים ישנים. אני צובעת אותם ומוכרת. חופית מתגייסת לצבא ואלינור מתגייסת שבעה חודשים אחריה.
הרופאים אומרים שבכל בנאדם קיימת איזושהי סוג של מחלת נפש אבל צריך איזה טריגר כדי שהמחלה תתפרץ. הטריגר של אלינור היה קצין בצבא שהטריד אותה מינית. הסכיזופרניה פרצה. אלינור מתארת את המערכת הצבאית במשפט יפה: "כל בנאדם הוא מסמר שצריך לעשות עבודה מסוימת ודופקים אותך במקום שרוצים. ואין זמן להזיז את המסמרים או לתלות בצורה אחרת". לא הבנו מה קורה ואלינור הפכה יותר ויותר אובדנית עד שאושפזה בכפייה בתל השומר. באנו להסתכלות פסיכיאטרית וחופית ואלינור שנראות דומות כל כך הצליחו להטעות אפילו את הצוות הרפואי שאזק את חופית. אלינור ברחה. אחרי כמה זמן היא אשפזה את עצמה. החנות נשארה ריקה. כולם היו סביב אלינור, סביב מחלקת האשפוז, סביב שבע-עשרה טיפולי חשמל, סביב תרופות קשות. רקדנית הבלט שהייתה אלינור הפכה לאשה במשקל מאה קילו. ניסינו להמשיך בצמתים, בחנות, אבל החיים כבר השתנו לחלוטין.
בוקר אחד אבא שלי התעורר עיוור. הסבירו את זה כלחץ תורשתי על עצב הראייה אבל הרופאים אמרו שאולי זה גם הלחץ של אותה תקופה של אלינור כשעבר אִתה את כל הטיפולים. היום הוא עיוור מאה אחוז. הוא היה בן ארבעים ושש כשהתעוור, אני הייתי בת שמונה עשרה. אבא שלי בא לקחת את אחותי הקטנה אוראל מבית הספר, ולא ראה שחבריה לכיתה עושים עליה חרם. אף אחד מהילדים לא האמין שהוא אכן עיוור. ואף אחד מאתנו לא ידע שעל אוראל עושים כבר שנתיים חרם חברתי. גזזו לה את השיער בבית הספר. זרקו עליה דברים, לא היו לה חברים. לא ידעתי. אמא שלי החליטה לסגור את החנות. הם עברו להרצליה. אני ברחתי לאירלנד לעשות כסף במכירות. קניתי עם הכסף הזה אוטו ומימנתי את הלימודים. אני יודעת למכור. זאת התכונה האמתית היחידה שידעתי תמיד שיש לי. כשמאמינים בך אתה יכול להיות כל דבר ובי לא האמינו אף פעם בשום דבר אבל כן האמינו בי שאני יכולה למכור, ומכרתי מגיל 12. כשעזבתי אותם לבד, מאחורי, ראיתי מרחוק את המעבר להרצליה. כל כך הרבה דברים השתנו מאז – לאבא שלי יש מועדון עיוורים מול הבית, אמא שלי למדה תואר ראשון. הבית הסתדר אבל אני עדיין לא מבקשת כלום, אני רגילה למצב של אין ורגילה לעשות דברים בזכות עצמי.
"אנשי הפרחים אף פעם לא נובלים". זאת היתה המנטרה של אמא שלי. יש סיפור ישן – אדם עני, נתנו לו עשרה שקלים. בחמישה שקלים קנה כיכר לחם, בחמישה שקלים נותרים קנה זר פרחים. אנשים הסתכלו ולא הבינו – אין לך כסף ואתה קונה פרח? האדם ענה: לחם, זה כדי שיהיה לי איך לחיות, ופרח כדי שיהיה לי בשביל מה לחיות. המשפחה שלי היתה משפחה שורדת. היתה לנו פירמידה שבה כל אחד ידע את המיקום שלו. אם צריך לעשות חמישים זרים של גֶרְברות אני הייתי צריכה לעשות את זה ובית הספר היה נדחה. אפשר לחשוב שהייתה לנו ילדות של עבדים, אבל בשבילנו זאת היתה חירות. חיפשנו לא לנבול, ובחנות הפרחים שזרנו את החיים. מכרנו פרחים ושימחנו אנשים. אני והאחיות שלי שזרנו על בקבוקי יין, על קופסאות גומי של מסטיקים עגולים, אבל החנות שזרה את כולנו יחד. היא לקחה אנשים שכל אחד היה יכול להתפורר ובתוך החנות הזאת פרחנו.
חופית פיתחה את האמנות ולא הסתפקה באותו פרח ציפור גן עדן, והיום היא אדריכלית. אלינור, למרות כל הקשיים למדה תואר בפסיכולוגיה והיום היא מלמדת תנועה לגיל הרך ותרפיה באמנות לילדים. אמא שלי מחנכת ילדים בגיל הרך עם צרכים מיוחדים. היא משלבת טיפול באמנות ובצבעים מתוך אמונה שצבע עוזר לילדים, והיא עובדת עם ילדים בתרפיה לשזירת פרחים. אוראל שמגיל צעיר היתה אחראית על הקופה ותמיד היתה גאון בלחשב דברים, לומדת היום ביוטכנולוגיה בבית ספר להנדסאים בהרצליה. אבא שלי מרפא אנשים ברפלקסולוגיה ולמרות שאיבד את הראייה הוא לא איבד את הלב. ואני בחרתי לא לוותר על החלום ולנסות לגלות צדדים בעצמי שאני לא מכירה. הלימודים היו הבחירה הכי שונה מהחיים שלי. בחרתי להתמודד עם מה שברחתי ממנו כל החיים: תמיד ברחתי מבית הספר לחנות, ואת מיומנויות החיים שלי אני מביאה ללימודים. לא צריך תואר בשביל להצליח, אבל רציתי יותר מודעות עצמית. כששוזרים פרחים אין גבול לדמיון. אולי בגלל זה כל אחד מאתנו עוסק בנתינה, בדמיון, בטיפול.
תמונה ישנה: אמא שלי, בשלג, עם אלינור, מוכרת פרחים בכניסה לאריאל. צחקו עלי חברים בכיתה על זה. לא עניין אותי. חשבתי פרנסה. הפרחים מימנו הכל. כלום לא חסר. כמה שנים אחרי שפתחנו את החנות, היא היתה ידועה בשם "ציפור גן עדן" בשל הציור של אחותי. אנשים לא ידעו את השם המקורי וגם בהזמנות שקיבלנו תמיד נכתב או נאמר – המקום של ציפור גן עדן. אומרים שטיפת הגשם הראשונה שנוגעת בפרח הראשון של ציפור גן עדן יכולה להזין את שאר הפרחים. אם הפרחים לא קלטו מים ורק פרח אחד קלט מים, הוא עדיין יכול להזין את שאר הגבעול. אפשר להגיד שזאת בדיוק המשפחה שלי.
