שהם דורון מספרת על השירות הכי משמעותי שיכלה לבקש, תחושת האחריות וחרדה מבתי חולים. ואיך כל אלה נקשרו אחד בשני בעקבות המלחמה?

סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

פעם תצפיתנית, תמיד תצפיתנית

מאת שהם דורון

צעירה וצהובה. המפקדת בטירונות מעניקה לי את הכומתה שלה | צילום: אוסף פרטי

שירתי בצבא בתור תצפיתנית באוגדת עזה וזה היה השירות הכי משמעותי שיכלתי לבקש. תחושת האחריות שהפעילה אותי בכל אירוע מלווה אותי עד היום.

יש לי טראומה מבתי חולים. פגשתי אותה בפעם הראשונה בכיתה א'. עברתי ניתוח שגרתי לחלוטין באוזניים, בהרדמה מלאה (שאני נשבעת שאני זוכרת עד היום כל רגע בה). כשהתעוררתי ראיתי את אבא שלי מזיז את השפתיים, ולא שמעתי מילה. הוא כמובן חשב שזה יהיה מצחיק לעבוד עליי וסתם להזיז את השפתיים, ואני חשבתי שהתחרשתי. זה מצחיק אותו עד היום.

הפעם השנייה שהייתי בבית חולים הייתה ביום הולדת עשר שלי בדיוק. חורף 2008, מבצע עופרת יצוקה. טילים מגיעים בפעם הראשונה לבאר שבע, ואני מאושפזת בגלל שני מזרקי המוגלה שהוציאו לי מהגרון. היה לאבא ולי נוהל: בכל פעם שיש אזעקה אבא רץ למרחב המוגן עם המיטות של הזקנים (בכל זאת, מחלקת אף אוזן גרון), ואני לוקחת את האינפוזיה ורצה איתה בשקט. 

הדלקות בגרון חוזרות ולא נותנות לי מנוחה. אני שוב צריכה לעבור ניתוח. בבית חולים. אני מרגישה את העצמות שלי מתכווצות בתוך הגוף כמו אדמה במדבר שמתייבשת אחרי שיטפון, ונשארים בה רק סדקים. הגרון פצוע, חייב התערבות. בגיל עשרים וארבע, ביום ההולדת שלי בדיוק, נכנסתי לראשונה (בלי להחשיב את הלידות של אחיינים שלי) מרצוני החופשי לבית חולים. ניתוח פשוט בהרדמה מלאה. מובילים אותי על כיסא גלגלים לחדר הניתוח ועוזרים לי לשכב על המיטה. אני מסתכלת למעלה ורואה פנסים עצומים מעליי, כמו בסרטים. המרדים מנסה להכניס לי מחט לווריד, ואני מתנגדת ומתחננת בפני הדוקטור שתבטל הכול. אני רועדת מקור, מכסים אותי בשמיכת אלומיניום היפותרמית ואני מתחילה להירגע. אני מתעוררת בחדר ההתאוששות, ואולי בגלל המורפיום, לרגע ממש שמחתי לראות חדר של בית חולים.

אדמה סדוקה שהתייבשה אחרי שיטפון
כמו אדמה שמתייבשת אחרי שיטפון ונשארים רק סדקים | צילום: ספי שלוין

הפעם הבאה שהייתי בבית חולים היא ב-8 באוקטובר. הכאוס עורר הרגשה של סופה שלוקחת כל מה שנקרה בדרכה, אז הלכתי לעין הסערה. שמרתי על ילדי עובדי בית החולים בממ"ד באחד הבניינים. אני לא אוהבת ילדים במיוחד, אבל זה לא ממש משנה. התייצבתי לתפקיד.

בשירות הצבאי שלי הייתי תצפיתנית. אני מהבודדות שאפילו ביקשו להתגייס לתפקיד. שירתי באוגדת עזה וקמתי כל יום בתחושת משמעות. החמ"ל נהיה בית. ראיתי דברים שלא הייתי רוצה לראות ועמדתי במצבים כמעט בלתי אפשריים, אבל הרצון להיות טובה בתפקיד שלי, מתוך הבנה של המשמעות שלו, עזרו לי להציל חיים של חיילים ולהביא מודיעין חשוב. מאז השחרור שלי לא חוויתי שום דבר שדומה לתחושות האלה. לכן כנראה נפתחה ב7-באוקטובר, מוקדם בבוקר, קבוצת ווטסאפ של מאות תצפיתניות בהווה ובעבר. כולנו חולקות חוויית חיים משותפת שרק אנחנו יכולות להבין.

כשכמעט נגמרה המשמרת שלי עם הילדים של הרופאים, עלה לי רעיון. בתוך כל הכאוס שהמדינה וכל איש ואישה היו בו, יכולתי לעזור. שלחתי בקבוצה של התצפיתניות הודעה שאני בבית החולים בבאר שבע, ואוכל לברר כאן על נעדרות. לא עברו ארבעים שניות וקיבלתי את חמש ההודעות הראשונות, אליהן התלוו עשרות שיחת טלפון ועוד הודעות שלא הפסיקו להגיע במשך שעות. עליתי מהר למיון, מנסה למצוא כל תשובה או כיוון לתשובה. כשבטעות הסתכלתי הצידה במסדרונות, ראיתי דם. דם ובלבול. הרבה מדים, כאילו פתחו בסיס שלם במיון סורוקה.

אחרי כל הקשרים שהפעלתי והניסיונות להסביר שהבנות שאני מחפשת הן כמו משפחה שאני לא מכירה, הגעתי למרכזייה בה יש גישה לכל מאגרי המידע ואפשר להבין ממנה אם בן אדם הגיע לבית חולים כלשהו, בכל רחבי הארץ. בזמן שהמתנתי בתור, עבר לידי חייל בלי יד. הוא היה יחף ונראה מעורער. "אבל איפה הם?" הוא מלמל לשני החיילים שהיו לידו, וחצי התעלף על הספסל של התור. עובדת סוציאלית ניגשה אליו, הביאה לו כפכפים וניסתה לדובב אותו, אבל הוא רק שאל "איפה הם?" במבט חלול בעיניים, בוהה ברצפה כאילו האנשים שהוא חיפש עומדים לצאת מתוכה. זה היה לי קצת יותר מדי.

הייתי הבאה בתור, והרשימה של הבנות שאני צריכה לחפש הולכת וגדלה. התחושה שהרגשתי בפעם האחרונה בצבא חזרה אליי. הגיע תורי. אני עוברת הודעה-הודעה, עובדת מסודר. יש תור ענק ויש לי עשרות הודעות שלא פתחתי, שלא לדבר על השיחות שאני צריכה לחזור אליהן. כולם צריכים תשובה. יש שמות שאני כבר מזהה מהודעות קודמות, ומיד שולחת לשואלת את הנוסח הקבוע וקר הלב: "לא הגיעה כרגע לאף בית חולים, אני מצטערת. אולי אלמונים בבית חולים אחר", בצירוף תמונה שצילמתי כשהמתנתי בתור ובה כמה כתובות ומספרי טלפון של מרכזי סיוע. אחרי יותר משעה, כשכבר לא קיבלתי יותר הודעות, יצאתי משם.

לא הבנתי מה עשיתי באותו יום עד הרבה אחר כך, כשהדברים התבהרו, הכאוס מעט נרגע והתמונה נראתה לנגד עינינו. רק אחת מכל עשרות השמות שקיבלתי באותו יום שרדה את הטבח הנוראי בבסיס נחל עוז. התברר שדיברתי באותו יום עם אימהות שלא יחתנו את הילדה שלהן, אחיות שכולות, ואבות שהילדה שלהן, גם אחרי יותר מחצי שנה, נמצאת בעזה בשבי חמאס.

נולדתי וגדלתי במדבר, אני קרויה על שם אבן חן חזקה, מחוברת לקרקע. תמיד אהבתי את המדבר, אני מרגישה בו הכי בנוח. אני מרגישה אותו. הוא חלק ממני. אבל המדבר גם יכול לתעתע. הוא יכול לגרום לי להרגיש הכי קטנה שיש וגם הכי טובה שיש. הוא מסתדר בלי מים, אבל צמא להם. וכשהמים מגיעים, הם משאירים בו סימנים שיכולים להתאחות רק אחרי שנים. הסימנים האלה נשארים שם, חקוקים בכל סדק, ומתגלים עם הזמן. גם בתפקיד ששירתי בו היו רגעים של התרוממות נפש ורגעי שפל שלא ידעתי כמוהם. כולם חלק בלתי נפרד ממי שאני.

יש לי הרבה טראומות. משום מה, למרות כל מה שראיתי, מהשירות הצבאי אין לי אפילו אחת. או לפחות ככה חשבתי עד ה-8 באוקטובר. הן נלחמו בגבורה עד נשימתן האחרונה, ראו את המוות מתקרב אליהן דרך המצלמה, שהיא כמו חלק בלב. הלוואי שהייתי מוצאת אותן אז, ב-8 באוקטובר. הלוואי שהיה לי עוד נוסח, מנחם יותר, לשלוח להורים, למפקדות, לחברות ולאחים מודאגים. הלוואי שלא תהיה לי טראומה ממלחמות. 

לזכרן של תצפיתניות נחל עוז
אביב חג'ג'
הדר מרים כהן
ים גלס
יעל לייבשור
מיה ויאלובו פולו
נועה מרציאנו
נועה פרייס
נועם אברמוביץ'
עדי לנדמן
רוני אשל
שחף ניסני
שי אשרם
שיר אילת
שיראל מור
שירה שוחט
שירת ים עמר 

ולחזרתן המהירה של
אגם ברגר
דניאלה גלבוע
לירי אלבג
נעמה לוי
קרינה ארייב