לפני ארבע שנים התפרצה אצל אורן ברזילי מחלה ששיתקה את כל גופו. במשך חודשים שכב בבית חולים כשרק צינורית הזנה מחברת בינו לבין העולם החיצוני. הגוף אמנם קפא, אך הוא היה בהכרה מלאה. לאחר התאוששות, הוא נאלץ לעבור תהליך שיקום מפרך בו למד לדבר, לאכול, ללכת ולכתוב מחדש. בתקופה הקשה הזאת הוא כתב, המילים והמוסיקה היו לו למפלט. את החוויה הזאת הוא הפך למופע.
הקהל המזדמן שהגיע ל"חלוץ 33" בעיר העתיקה בבאר שבע, הציב אתגר לא פשוט וברזילי נענה לו בקלות. על הבמה הקטנה, זמר אחד וגיטריסט, מאחוריהם קולאז' של תמונות, כמו אוסף זיכרונות מהמסע התודעתי של ההופעה הזאת. אורות קטנים מאירים את הבמה. ב"חלוץ" יש חלל גדול, כזה שבולע הופעות אינטמיות, אבל ברזילי עם די.אן.איי של סוּפֶּר-סטֳאר שובה את האנשים אחד אחד.
אין נשמה אדישה אחת במתחם. הנוכחות שלו עדינה ומחשמלת בו זמנית. הוא לא שר, הצלילים פשוט בוקעים להם מהגוף שנמתח כולו, כאילו הקול יוצא מתוך השרירים, הגידים והרקמות- כי ברזילי שר מבפנים. מהמקום העמוק שכל אמן, לא משנה מאיזה תחום, צריך תמיד לשאוף להגיע אליו.
החלילן והעכברים
על הדף, המופע הזה היה צריך להיות כישלון. זמר שמקריא סיפורים ומונולוגים, חלקם מהדף, שירים באנגלית ובעברית, רובם מופשטים ונטולי נרטיב- כביכול אין מספיק עוגנים בערב הזה כדי להפוך אותו למוצלח. אבל אורן ברזילי הוא העוגן. המופע נוצר סביבו והוא ממלא את הפערים בין הטקסטים לשירים השונים בנוכוחותו המכשפת ובכוונתו המלאה.
הוא לא צריך להיות שחקן כדי להגיש את הטקסטים שכתב, כל מילה צרובה בו, וכשהוא מקריא הוא חי את הרגעים והתובנות האלו מחדש, לכן יש קוהרנטיות מלאה בערב הזה, כך שאי אפשר להתנתק לרגע או ללכת לאיבוד. ברזילי הוא החלילן, והקהל שלו הם העכברים.
לשיר בלי קליפות
בין המונולוגים נפרש הסיפור האישי ברצף אסוציאטיבי שמצליח לייצר הגיון נרטיבי. ברזילי נע משירה באנגלית לשירה בעברית והקול שלו שומר על האיכות הייחודית לו, חם וחד בו זמנית, כמו שרק זמר בלי קליפות יכול להישמע. לצדו של ברזילי, אריאל פוליאקוב. לפעמים נדמה שהוא לא רק מנגן אלא גם מחזיק את ברזילי, דואג שמאמץ ההתקלפות לא ידרוס אותו.
המופע התקיים במסגרת פסטיבל פרינג' B7 השני, בעיר העתיקה. במשך שישה ימים עלו מופעים והצגות בשלושה מתחמים שונים בעיר העתיקה, האירועים נפתחו לקהל הרחב במחיר מגוחך של 20 ₪. במדינה אחרת, כרטיסים למופע "שירים של עצב סופות של אושר" היו נמכרים במאות שקלים, ואורן ברזילי היה האמן הנמכר ביותר.
זה לא מעסיק אותו בכלל, אבל אחרי המופע, אי אפשר שלא לחשוב שגם אורן ברזילי הוא "נסיך" שהפך ל"מלך" בתל אביב, או בפריז או בניו –יורק. השיר האחרון נגמר, מחיאות הכפיים שוככות, והקהל נשאר המום מהגילוי של המופע הזה. אי אפשר לבקש הדרן, כי ברזילי כבר נתן את הכל.
