ענן אטלס: הסרט הגרוע של השנה לפי המגזין "TIME" או סרט ששווה עשר דקות של מחיאות כפיים, כפי שקרה בפסטיבל הסרטים בטורונטו? מה שבטוח ששלושת השעות שישבתי מול הלפטופ הקטן שלי בבית עברו במהירות שיא. לא עצרתי את הסרט כדי ללכת לשירותים, לא נשכבתי בתנוחת עובר על הספה ולמחרת בבוקר אפילו קמתי מוקדם כדי להספיק לראות אותו שוב. אז מי שלא ראה את הסרט זה הזמן לראות, ומי שכן ראה אותו – בואו נתדיין קצת.
ענן אטלס (2012), הוא סרט מדע בדיוני-פנטזיה-הרפתקה עצמאי, כזה שלא הופק במסגרת האולפנים הגדולים בהוליווד. הסרט הופק בהשקעה של מאה מיליון דולר, שזו השקעה חריגה ואמיצה עבור סרט עצמאי. הוא בוים על ידי שלושת הבמאים, טום טיקוור ("ראן לולה ראן") והאחים אנדי ולנה ואשובסקי ("המטריקס"). בסרט משתתפים צוות שחקנים מהשורה הראשונה: טום הנקס ("פורסט גאמפ"), האלי ברי ("מונסטר בול"), יו גרנט ("ארבע חתונות ולוויה אחת"), סוזן סרנדון ("תלמה ולואיז"), הוגו ויבינג ("המטריקס") וג'ים ברודבנט ("איריס וג'ון").
כל אחד מהשחקנים המוכרים הנזכרים לעיל, מגלם מספר דמויות ללא גבולות דת, גזע ומין. וזה מה שתפס אותי בסרט. הרעיון שבכל גלגול (במידה ואנחנו מאמינים בגלגול נשמות) הנשמה שלך יכולה למצוא את עצמה במקום אחר ובגוף אחר; פעם בגוף של אישה שחורה, פעם בגוף של גבר מקסיקני, פעם בגוף של יהודי ופעם אחרת בגוף של הומוסקסואל, גורמת לי לחשוב על המשמעות העמוקה של הנושא.
בגלגול הזה
למרות שהרעיון של גלגול נשמות אינו חדש (הוא מוכר לנו מהדת היהודית, מהבודהיזם ומהנצרות) הדרך בה רעיון זה מוצג בסרט גורמת לי לחשוב שאם עד עכשיו לא הצלחנו להפוך את העולם שלנו לשיוויוני וסובלני כדי שנמהר לעשות זאת כי מי יודע לאיזה מין, דת, לאום או עדה נוולד בגלגול הבא. הדרך בה הרעיון הזה מקבל ייצוג בסרט גורמת לי לחשוב שאם אנחנו לא רוצים להפוך את העולם הזה למקום סובלני, מקבל ושוויוני לבני דורנו, עלינו לפעול לשם כך לטובת הנשמה שלנו בגלגול הבא. זוהי גישה מהפכנית שהופכת את ההבדלים בין בני האדם למטושטשים וללא רלוונטיים ומבהירה בדרך מאוד חדה וברורה את המשפט "מחר זה יכול להיות אני".
העניין הנהדר הוא שהגברים המגלמים דמויות נשים לא מוצגים כמחופשים, הם דמויות נשיות לכל דבר ועניין. את רוב השחקנים היה קשה לזהות בתלבושות ההפוכות מהמגדר שלהם, גיליתי את זהותם רק אחרי שקראתי על הסרט, הקפאתי את התמונה, והסתכלתי בריכוז. מי שצפה בסרט בקולנוע, נהנה מהגילוי לאחר הקרנת הכתוביות, כשהופיעה תמונה של כל שחקן ולצידה תמונות של כל הדמויות השונות ששיחק בסרט. יכול מאוד להיות שהרעיון לשחק במגדרים נבע מהעובדה שאחד מהאחים ואשובסקי סיים את הטרנספורמציה המגדרית שלו והפך מלארי ללנה לפני כארבע שנים, אבל גם אם זאת לא הסיבה, הצורך לגעת בנושא הטרנסקסואלים והטרנסג'נדרים קיים ומתחזק בשנים האחרונות יותר ויותר בקולנוע ובטלוויזיה.
חדשנות מיושנת
היופי בכך, הוא שזה נעשה בדרך מעודנת שמתקבלת כטבעית; כאשר השחקנים והשחקניות נמצאים בדמויות שלא במינם הביולוגי, הם לא נראים מחופשים או מוגזמים, אלא מופיעים כדמויות טבעיות מלאות ורגילות. גם האהבה ההומו סקסואלית בסרט לא מיוצגת כהרת גורל, לשני הגברים שמנהלים רומן יש מערכות יחסים גם עם נשים ואחד מהם אפילו מתחתן ומביא לעולם ילדים. אין דגש על הנושא כך שהוא הופך לטבעי, מה שלא עושים ממנו דרמה לא הופך לדרמה.
אבל עם כל החדשנות של הסרט בנושא מיניות ומגדר, הוא בכל זאת נופל לשמרנות סטראוטיפית. הדמות של הנער המנהל יחסים הומוסקסואלים, רוברט פרובישר, שדבק באהבתו לגבר, רופוס סיקסמית', דרך שרשרת מכתבים, מתאבד בגיל צעיר בעוד סיקסמית' שמתחתן ומביא ילדים לעולם מגיע לגיל מבוגר אך גם הוא נהרג בדרך לא טבעית-רצח. משמע, אם אתה הומוסקסואל סופך להתאבד, ואם תשנה את דעתך ותהיה סטרייט, תזכה לחיים ארוכים יותר.
מובן מאליו
אין ספק שיש בסרט ביקורת על היחס לנשים, אך הוא רחוק מלהיות פורץ דרך. בסצנת הארוחה בשנת 1849, כשמר יואינג נשאל על דעתו בנושא האבולוציה הליניארית והוא עונה: "זו שאלה בנוגע לרצון האל וטבע האדם (הגבר)", בעלת הבית, מאדאם הורוקס, עונה בתקיפות: "ומה יש לו לומר על טבע הנשים?". בסופו של דבר כל הגיבורות בסרט זקוקות לגבר שיציל את חייהן לעומת הגיבורים בסרט שזקוקים לנשים שיצילו אותם מעצמם. הנשים עדיין מיוצגות כמי שזקוקות להגנה פיזית מגברים, בלעדיהם הן ימותו. ואילו הגברים, זקוקים רק לחום וחיבה מנשים. גם חילופי המגדר של השחקנים אינה הולכת עד הסוף, כשהדמויות המגולמות על ידי שחקנים מהמין השני הן דמויות משניות, לא הכרחיות ושאינן משתנות, דבר שמשטיח את נושא הטרנסקסואלים.
המסר הועבר. והדי הביקורת והדיון החברתי נשמעים, שזה הישג חשוב בפני עצמו. יש עוד הרבה עבודה בנושא ואני מקווה ש"ענן אטלס" יוביל לייצוגים מגדריים נוספים שילכו ויפתחו עם השנים, עד שלא יהיה צורך לכתוב עליהם עוד כי הם יתפסו טבעיים ומובנים מאליהם. ובניגוד למה שסונמי-451, אחת מגיבורות הסרט אומרת, האמת היא לא אחת והגרסאות לאמת הן לא סילופי אמת, אלה אפשרויות לבחירה שלנו את האמת הרצויה לנו, זו שתשרת אותנו באופן הטוב ביותר.
