מסע בזמן הוא נושא שהמדיום הקולנועי אוהב במיוחד. טרילוגיית "בחזרה לעתיד", וכן "טרמיניטור", "12 קופים", "המזח", "המסע המופלא של ביל וטד", "חצות בפריס", "כוכב הקופים" וכמובן "מנהרת הזמן", אם לנקוב רק במספר דוגמאות, מוצלחות במיוחד. מה מקורה של האהבה הזו? היא נטועה בעצם מגבלותיו ויכולותיו של הז'אנר הקולנועי.
הקולנוע עצמו מבקש לאפשר לצופיו כרטיס למסע משל עצמם בזמן למקומות וזמנים אחרים, ובעיקר: הקולנוע ממילא, מעצם טיבו והגדרתו, עוסק במתיחה וכיווץ של זמן, בניסיון לפרוס סיפור שלם, ולפעמים גם חיים שלמים, על פני משך זמן קצוב ומצומצם של שעה וחצי, מקסימום שעתיים. החוויה הקולנועית מושתתת על כך שהזמן הוא אולי מדיד אובייקטיבית, אבל לכל אחד מאיתנו מוכרת התחושה האנושית הבסיסית כל כך של זמן סובייקטיבי לחלוטין. "הזמן עף כשנהנים" ונמרח עד לנצח כשמחפשים חנייה.
לחזור בזמן ולהרוג את אביך
סרטו השלישי של ריאן ג'ונסון, "לופר", הוא סרט נסיעה בזמן קלאסי במובנים רבים. קודם כל משום שהוא מרשה לעצמו להתעסק בשאלה שהיא אולי הבסיסית ביותר בז'אנר הנסיעה בזמן. הפרדוקס המוכר כ: מה-היה-קורה-אם-היית נוסע-אחורה-בזמן-והורג-את-אביך? מיד היית מת, אבל אז לא היית יכול לנסוע בזמן ולהרוג את אביך. אז הוא היה חי. אז אתה היית נולד וכן הלאה וכן הלאה. זהו הלופ האינסופי, הבלתי ניתן להתרה, הבסיסי ביותר של הנסיעה בזמן, לופ שעליו מסתמך כמובן הסרט עצמו.
לא סתם הוא מכונה "לופר", אם כי בסרט הכינוי "לופר" משמעו רוצח שכיר שעובד עבור אירגוני פשע מהעתיד. מאחר שהמסע בזמן הוצא מחוץ לחוק והרצח הוא כבר כמעט בלתי אפשרי, משתמשים אנשי הפשע של העתיד בפושעים קטנים מהזמן הזה (שהוא עצמו העתיד שנת 2042) אליהם הם משגרים את קורבנותיהם. השם לופר נטבע משום שלאחר שלושים שנה לערך, הלופר זוכה לקבל, כפות ומוסתר בשק של נייר, את עצמו העתידי. אותו הוא כמובן הורג מבלי דעת.
כמו טרנטינו על ספידים
גם בסרטיו הקודמים נטה ריאן ג'ונסון לערבב ז'אנרים קולנועיים ולרפרר ליצירות אחרות רבות ("בריק" סרטו הראשון, שהוא פילם נואר בתוך תיכון אמריקאי, מומלץ במיוחד) ובסרט הזה כמעט אין סוף לאיזכורים. מהמערבון "שיין", דרך "אי-טי" ו"טרמניטור" ההוליוודים, עם מגע ברור של "המעגל האדום" ו"הסמוראי" הצרפתיים. הגיבור הלופר (בגילומו של ג'וזף גורדון לויט) רוצה להראות ומתלבש כמו אלן דלון, או ז'אן פול בלומנדו, אבל מוצא את עצמו (בעתיד הרחוק, כגבר מבוגר שהוא ברוס ויליס) דווקא בסיקוונס קולנועי מהמם שנראה לקחו מסרטי ג'קי צאנג עתידניים, או טרנטינו על ספידים אם תרצו.
הרגעים היפים ביותר בסרט נוצרים כאשר ההיכרות המוקדמת עם אחת מהעלילות הללו משתלבת במערך הציפיות של הצופה מהסרט שלפניו ומופרת ומנותצת ללא רחם על ידי ג'ונסון. חשבתם שהלופר יתאהב באמא של הילד וכולם יפסעו ביחד אל השקיעה שמחים ומאושרים? חשבתם שברוס ויליס יציל את העולם? טעיתם. אבל לפחות חשבתם.
החיים נפלאים, הכל נפלא
אבל לא רק לחובבי הקולנוע צפוי עונג למכביר בסרט הזה, מי שיהנו ממנו יותר מכל, או לפחות מי שיזכו להנות מכל רבדיו, הם חובבי המדע הבדיוני, שכן העיקר מבחינת חובב המד"ב הקיצוני הוא שהעלילה עצמה מתכתבת ישירות עם סיפור מדע בדיוני ידוע וקלאסי של ג'רמי ביקסבי "אלו חיים נפלאים".
זהירות, ספויילר: הסיפור, שעובד לפרק מוצלח במיוחד בסדרת הטלוויזיה האמריקאית הישנה והנפלאה "אזור הדמדומים", מגולל את סיפורו של אנתוני, ילד בן שש, מוטנט עם כוחות על המאפשרים לו שליטה במציאות. אנתוני הוא במונחים פסיכולוגיים רודן קטן ששעבד את כל משפחתו. מאחר שכולם מפחדים שאנתוני ישלח אותם למוות לא ברור בשדות התירס (שדות התירס המקיפים גם את ביתו של הילד הגיבור ב"לופר") או יגרום להם דברים נוראים מכך (לדודה אמי הוא פשוט העלים את הפה) הם נאלצים לשוב ולומר לו פעם אחר פעם, שהכול טוב והכול נפלא, לא משנה מה איזו זוועה הוא חולל הפעם.
להציל את הילד שבתוכנו
עיבוד מחודש נעשה לפרק הזה בשנת שמונים ושלוש ובו הסוף רוכך ושונה. הפעם נמצאה לאנתוני ישועה בדמותה של מטפלת רחבת לב שמסוגלת להשתלט עליו ולומר לו מה לעשות, אחרי שאפסה כל תקווה ל"סימון גבולות" מצד בני משפחתו. "לופר" כמו מבקש לפרק את הסיפור הזה לגורמיו ובכך להציל את הילד הזה. הילד הקטן הזה שכולנו היינו שמחים להציל. הילד שבתוכנו.
הסרט מציע הסבר פסיכולוגי ברור להתקפי הזעם של הילד (העדרה של אם, כאב ופחד), מציע פתרון ברור להתמודדות עם ההתקפים הללו (מעניין שזהו אותו פתרון שמוצע להורים מיואשים באתרי הורות מתקדמת, טבעית. להזכיר לו שהוא אהוב. באמת אהוב, ולקבל את הזעם שלו). ובסופו של דבר מציע ג'ונסון גם תשובה משלו לפרדוקס הגדול של הנסיעה בזמן. אם מבוגר מחזיק בתוכו את זרעי הכאב של הילד הקטן, הנטוש, הוא רק יכנס ללופ אכזרי. להרוג את האב, בניגוד לדעתו של פרויד, זה לא תמיד הפתרון. לפעמים אתה חייב להרוג קצת את עצמך.
כשברוס ויליס מדבר עם עצמו
אבל הסצינה המקסימה ביותר בסרט, זו ששווה את מחיר הכרטיס כולו, היא לאו דווקא בסיום. היא מתרחשת באמצע, כאשר ברוס ויליס יושב מול ג'וזף גורדן לויט בדיינר קטן. אדם מנהל שיחה עם עצמו. מי מאתנו לא חלם על רגע כזה שבו יוכל לייעץ בדיעבד לעצמו, יודע ומכיר את כל ההשלכות והתוצאות?
(ושוב, זה רגע שמזכיר יותר מכל את הסרט הניו אייג'י באופיו "הילד", בכיכובו של לא אחר מאשר ויליס עצמו. בסרט הזה, ויליס, איש עסקים זקן ומריר זוכה לביקור מילד שמנמן ופחדן בן שמונה, שהוא בעצם הוא עצמו בן השמונה וכך ויליס לומד כמובן מה באמת חשוב בחיים: אהבה ומשפחה וכלב ולא כסף והצלחה חומרית) רק שבסצינה הזו, מה שחשוב עד מוות למבוגר לא מזיז אפילו שריר בפניו של הצעיר. מבחינתי זו הייתה דרכו של ג'ונסון להמליץ לי לוותר על הפנטזיה הישנה ההיא ולנתח את הכול ופשוט לחיות את הרגע, ולא את העתיד או את העבר. או לפחות לנסות להתמסר לרגע הזה, שבו אני רואה סרט. סרט מעולה. איזה כיף.
