העיר הסואנת שחוברה לה יחדיו – מפולגת, שלמה ומכילה מגוון של תרבויות – זוהי ירושלים. במרכז פינתה הצדדית שוכנת לה תחנה בודדה, כשנתבונן מקרוב נבחין בעוד כמה תחנות שוכבות לידה. שטח התחנה המרכזית הישנה פונה עם הקמתה של התחנה החדשה. כיום זהו מרחב אספלט שומם שמעביר תחושת ריקנות, מושבו של הגרפיטי. במעבר חד הרכבת עוברת ומשאירה אבק לזיכרון התחנות הישנות שנותרו שם זרוקות.
בעיירה שגדלתי בה פיג'מות הן קוד הלבוש המקובל ליציאה מהבית. ב-7 לעשירי בשש וחצי בבוקר הן קיבלו אצלי משמעות אחרת. הפיג'מה נהפכה לעור שני.
משהו בזקנה מעציב אותי; ההתקמטות, הכפיפות, ההתנמכות. הבליה של הגוף, הרגל כואבת, הברך מאבדת מגמישותה, העיניים מתכסות בדוק. אני חושבת: איך אני אזדקן? הקמטים שלי יהיו יפים? השיער ילבין, הגוף יתעייף? איך אמות?
או למה חברה טובה חייבת למצוא דרכים אחרות לטיפול בפשיעה תמיד פחדתי מהכלא. ותמיד ידעתי שאני לא חסין: כולם עושים טעויות והדרך לגיהנום
או איך בוגר לימודי סיעוד מרפא את המכאובים של אחרים – ושלו – וגם מתפרנס למה לנו ללמוד לתואר ראשון? קחו למשל אחים ואחיות
"שולפות ציפורניים, ותלושים" – ביקור קצר בעמק הלק ג'ל "אפשר לשלם בביט?" שאלה השחקנית בפרסומת לאפליקציית איזי את המניקוריסטית שלה במהלך טיפול לק ג'ל. "מממ…
