שבועיים אחרי ה7 באוקטובר מצאתי את עצמי בחברה של בני אדם שלא מבינים מה קרה. הם המשיכו לחייך, לרקוד ולצחוק. הם מעדיפים "מעשה בחמישה בלונים" ואני מעדיפה לקרוא חדשות. הם רוצים שנשיר את השיר "איזה בוקר נהדר" ואני רוצה לשקוע בפלייליסט שהכנתי בתחילת המלחמה, שהשיר הכי מרים בו הוא "כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין.
בבוקר התקיימה הלוויה ובערב חתונה. כלנית פרחה במקום שבו מצאו את הגופה שלך. על לוח מודעות מול גן ילדים במועצה אזורית גדרות אפשר עדיין לראות את הפוסטרים של הצגות הילדים שתוכננו. עליהם מודבקות מודעות האבל של הנרצחים. אני נכנסת עם הרכב לחנייה שליד, הדיסוננס שנשקף מהלוח עוצר אותי לרגע.
אני יוצאת מהרכב ונכנסת לגן רגע לפני שהילדים מגיעים, וכבר רואה ילד שרץ לשער. יש יתרונות בלעבוד בגן, נותן הרגשה של עולם מקביל, עולם חסר רוע. פעם אורטל הגננת אמרה לי שאני כמו עוד ילדה, ואפילו הכינה לי חלות לשבת. תמיד ניסיתי לשמח את הילדים, התגלגלתי איתם בדשא ובניתי איתם ארמונות בחול, רקדתי איתם, שיחקתי איתם מחבואים ואפילו שכולם התחבאו מתחת לשולחן, זרמתי איתם והעמדתי פנים כאילו אני לא יודעת איפה הם. העולם המקביל הזה המשיך בשלו, גם אחרי 7 באוקטובר.
פתאום היתרונות נהפכו לחסרונות. זאת הייתה פעם ראשונה שאני נמצאת בחברה של בני אדם שלא מבינים מה קרה. הגן נפתח אחרי שבועיים, שבהם כל מה שהאמנתי בו התרסק. שבועיים של חוסר תקווה, חוסר ודאות, מבטים ריקים ברחוב. מישהו אמר לי ששלושים יום לפני המוות הצל של האדם נעלם. התחלתי להסתכל על צל של אנשים. לא ראיתי אדם בלי צל. ראיתי צל בלי אדם. ומבחינתם הכול נשאר אותו דבר. הם רוצים שאני אקרא להם ספר וארקוד איתם ואשחק איתם כמו פעם, אבל אני בכלל לא שם. הם בוכים כשאימא שלהם הולכת לעבודה בבוקר, ואני רק רוצה להגיד להם שייכנסו לפרופורציות, שאימא תחזור בצהריים לקחת אותם, שיש ילדים יתומים, יש ילדים שנרצחו, יש ילדים שנמצאים כרגע בעזה.
כשהייתי בחצר עם הילדים מסוק טס בשמיים. בראש הפסימי שלי זה מסוק שמוביל פצועים מהמלחמה בדרך לבית חולים, בראש האופטימי שלי אלו חטופים ששוחררו במבצע צבאי. בראש שלהם זה פשוט מסוק. חלק מהילדים קצת פחדו מהרעש, וחלק מהילדים נופפו למסוק לשלום.
כשהייתי בכיתה של התינוקות, אחד מהילדים עשה קקי. הרמתי אותו והלכתי לשידת ההחתלה בשירותים. הוא התחיל לבכות, לצעוק ולזוז. ניסיתי להרגיע אותו, להצחיק אותו. אבל הוא לא הפסיק. הוא בוכה ואני לא מצליחה למצוא את חבילת המגבונים, הוא זז וכל הקקי שלו נמרח על הבגדים שלו, על הבגדים שלי. הבכי שלו, הצעקה, הטיטול המלא שלו. יש ילד בגיל הזה במנהרות של החמאס. רציתי להגיד לו שהוא צריך להגיד תודה שאני מחליפה לו טיטול ושיפסיק לצרוח. פשוט התחלתי לבכות.
התפקידים התחלפו, אני התפרקתי והוא הפסיק. הוא היה קצת בשוק, כנראה חשב עד הרגע הזה שמבוגרים לא בוכים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז 7 באוקטובר, כמעט חודשיים אחרי, מול תינוק שעוד לא חגג שנה. הוצאתי הכול. את הווי האפור. את ההלוויה. את המבט של האימא שאיבדה את בנה. את ניצולת השואה שבכתה מולי בזמן אעזקה, ואני בהיתי ברצפה ושתקתי. את המילים שלא מצאתי. את הדאגה לאחי הקטן שנלחם בעזה, ואין לי שום יכולת להגיע ברכב ולקחת אותו. את האח של אחד הילדים ששאל אותי אם אפשר למות בגלל אעזקה. את הקבר הקטן. את רגשות האשם. את ההותר לפרסום. את הטיל שפספס אותי. את לוח המודעות.
אני חושבת שהפעם האחרונה שבכיתי ככה הייתה כשהייתי בגיל שלו. זה היה בכי כזה שאי אפשר לדבר. אחת מנשות הצוות קלטה את הסיטואציה ומיד החליפה אותי. נכנסתי לשירותים של הצוות ודפקתי את הראש בקיר כמה פעמים. אולי רציתי להרגיש כאב פיזי, אולי לא רציתי להרגיש. הסתכלתי על עצמי במראה ולא זיהיתי את עצמי. שטפתי פנים, שתיתי מים וחזרתי לילדים. כשהעיניים שלי עדיין אדומות.
התיישבתי על הרצפה, והם התחילו לזחול אליי. אני לא יודעת מה הם מרגישים ומה הם יודעים, אבל הם הבינו הכול. עוד פעם הרגשתי שהתפקידים התחלפו. הם מנסים להרים אותי, ואני מעדיפה להיות בתהום. הם צוחקים, מחייכים ומחכים שאמחא להם כפיים כי הם בדיוק התחילו לעשות את הצעדים הראשונים שלהם. האור שלהם סנוור אותי במקום להאיר.
פעם מישהו אמר לי שלכל אדם יש סיפור, אז רצוי להיות נחמדים לכולם כי אי אפשר לדעת עם מה האדם שמולך מתמודד. עם מה הם מתמודדים, הילדים האלה? למה מיד הסקתי שהם לא מבינים שום דבר? ההורים של חלק מהם נמצאים במילואים ועוד אין להם את המילים בשביל לתאר געגוע, אבל המבט על הפנים שלהם כשאבא בא לאסוף אותם מהגן אחרי שלא התראו המון זמן אומר הכול. מה עבר עליהם באזעקה בזמן שנת הצהריים שלהם, כששלפנו אותם מהמיטות ורצנו איתם למקלט? חלק לא התעוררו בכלל, חלק בכו, חלק בהו בנו. הם כולם רצו חיבוק.
באחד מן הימים, בזמן שהילדים בנו בית ממגנטים, אחד מהם התחיל לצעוק "אזעקה!". הילד בן שנתיים, עוד לא יודע לספור, לא מזמן הוא למד להגיד אבא ואימא, עוד לא יודע להבדיל בין הצבעים, אבל את המילה אזעקה הוא כבר מכיר. כל הילדים התחילו לרוץ לחדר בתוך הגן, ואז הם חזרו לשחק כרגיל. וככה היה כל פעם, מישהו מחליט שיש אזעקה, כולם נכנסים לחדר. זה היה חמוד ועצוב בו-זמנית.
בסוף היום, בסביבות ארבע בצהריים, בשמיים יירוטים, אימא של אחד הילדים הגיעה לאסוף אותו, היא הגיעה אחרונה. באותו יום דובר צה"ל הודיע שגופתו של בן זוגה של אחותה נמצאה בעזה. היא אספה את הילד וכבר הייתה בדרך החוצה. אחת הגננות נתנה לה חיבוק והאימא התחילה לבכות. והילד שלה, כנראה הרגיש אותה, התחיל לנסוע על בימבה לידה וביקש ממנה שתראה איזה מהר הוא נוסע. הדמעות שלה נהפכו לחיוך. כמה כוחות יש באימא.
בקבלת שבת, בימי שישי, הילדים יושבים ביחד מול החלות ומיץ הענבים. ברקע השיר "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". הם מחזיקים ידיים, מחייכים אחד לשנייה, זזים לפי הקצב של המוזיקה. אפילו אם לפני רגע הם רבו, אפילו אם לפני שנייה הם בכו. תמיד כשמתנגן השיר, הם מחזיקים ידיים.
עוד כמה שנים הילדים האלה יתגייסו, וגם הילדים שלהם יתגייסו וגם הנכדים. את בקבוק המטרנה יחליפו כוסות הבירה. הם ייפגשו בתחנות מרכזיות ברחבי הארץ ואולי חלקם ישרתו ביחד. אני פשוט מקווה שהם לא יתעוררו בבקרים להודעות הותר לפרסום. שהמקלטים הציבוריים יהיו נטושים כי לא יהיה בהם צורך. שלא יהיו שלטים שבמקרה של אזעקת צבע אדום יש להיכנס למרחב המוגן, יש לברוח, יש להסתתר. יישארו תזכורות קטנות, מיגוניות, אנדרטאות, שירים, טקסים. והלוואי שהם יוכלו להגיד "לעולם לא עוד". כי אנחנו כבר הפסדנו את הפריווילגיה הזאת.
