לספרדים יש את מלחמות השוורים, לאמריקאים את הרודאו, לבאלינזים מלחמות תרנגולים, ולאנגלים – מרוצי סוסים. יעל ברתנא בעבודת הוידיאו "You could be lucky" שיצרה בשביל הביאנלה לאמנות בליברפול בשנת 2004, הציבה את המצלמה בלב ההתרחשות של אירוע מסורתי כמעט דתי – מרוץ הסוסים באצטדיון הגדול ביותר בבריטניה, גהראנד נשיונל. המצלמה שלה מהווה עין ביקורתית על המתרחש.
האמנות של ברתנא מדברת מחאה, ונוגעת בנקודות הרגישות של החברה הישראלית; היא הקימה כפר פלסטינאי מהריסותיו בעבודתה "מחנה קיץ" שהוצגה בגרמניה ב-2007, וקראה לשלושה מליון יהודים לשוב לפולין במיצג "סיוטי לילה" ב-2008. הפעם היא גולשת מהלוקאלי לאוניברסאלי, ולנושא החם של התרבות העכשווית – יחסי אדם-חיה.
טבעוני IN צמחוני OUT, קרניבור לכלא
טבעוני IN צמחוני OUT, קרניבור לכלא, זה מה שעובר אל הקוראים מעיון במוספי סוף השבוע, ואוצר התערוכה "בשר ודם", רפי אתגר, קיבץ אמנים מהארץ ומהעולם להציג זאת באופן חזותי. לעומת עבודות רדקאליות כמו ציור בדם על קנווס של האומן האוסטרי, הרמן ניטש, או מיצג ווידאו בו מצולם דג פרוק מבשרו בעודו חי, של האמנית פיה מריה מרטין הגרמניה, ברתנא מעוררת מחשבה בלי להשפריץ דם.
העבודה שלה שואלת את השאלה: אז מה באמת מתרחש שם מתחת לסוסים המבריקים, המסורקים, המטופחים? המצלמה גולשת מקו הגובה של הסוסים אל עבר הנקודה בה עקב הנעל הזולה מגרד את האדמה, הנקודה שבה פרסות הסוס מעלות אבק והאשפה נערמת מתחת לרגלי האנשים. זה החלק שאליו בדרך כלל אנחנו לא מפנים את מבטינו.
ברווח הזה שבין האדמה לקו גב הסוס, נמצאות גם כוסות בירה שעוברות בין הגברים מיד ליד, כמו גם הכסף. אבל שם גם נמצאות נשים שמשחקות לכמה שעות את המשחק הבורגני; הן חבושות כובעים תיאטראליים על פי מיטב המסורת, לבושות שמלות חושפות כתף וחזה דחוס בחזיות "פוש-אפ" אדומות, ורודות וכחולות. והן נועלות נעלי עקב זולות שמאיימות על יציבותן. הנשים כמו הסוסים, סחורה להתפאר בה.
היכן שהמוסר מתחיל ונגמר
ברתנא עוברת עם המצלמה מהסוס אל האישה, אל ספסר ההימורים, אל הגבר השותה, אל הכסף המחליף ידיים, אל האישה המחופשת, אל הסוסים שמכתיבים את קצב המשחק. אין כאן שאלות של טוב או רע, יש מבט חודר אל השכבות של המוסר. מוסר גברי, מוסר נשי, מוסר אנושי, מוסר חייתי, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר.
לנצל נשים, לנצל גברים, לנצל סוסים, לנצל ילדים שמייצרים בסין נעליים זולות וכובעים בדולר ליום עבודה, לנצל את פועלי הניקיון שיבואו עוד רגע לנקות את הזוהמה (בטח עובדים זרים מפקיסטאן בחצי פאונד לשעה), לנצל את ההמון ששבוי באשליה שתתנפץ עוד רגע ואיתה גם המשכורת החודשית.
יש כאן אי נוחות במבט החודר הזה אל ההמון, כי להמון יש מוסר משלו, יש מוסכמות, יש אמונות ותרבות. יש להמון כוח בהמוניות שלו. ברתנא נעה עם המצלמה בתוך המון אדם. טוב לו להמון הזה במעשה ההמוני, הוא לא צריך לחשוב, לשאול, לבדוק. כל פרט הוא חלק אחד מעוד פרטים כמוהו בתנועה מתמדת. ההמון לא מאפשר לעצור, מי שעוצר נדרס או מוצא אל מחוץ להמון, ואז הוא לבד.
נקניק מסוס זה טוב?
למעשה, רק כשהפרט מוציא עצמו מן ההמון, מגיע המוסר. אז אפשר לחשוב לרגע על הגבול בין המותר והאסור, ובין טוב לרע. זו התפרקות מדת ומחוקים ומכללים, וכל אחד צריך לשים לו נקודה על סרגל המדידה. גידול כלבים וחתולים, סטייק או ירקות, נעל עור שנתפרה ביד אומן ומפרנסת בכבוד את היוצר, או נעל פלסטיק מהמכונה שמזהמת נהרות, כלב נחיה – זה טוב או רע?
ומה עם ניסויים בבעלי חיים, ועם גני חיות? דג באקווריום או דג על הצלחת? והסוסים, סוסי המשטרה, הרכיבה הטיפולית, או סתם סוס באורווה, נקניק מסוס, והנסיוב נגד הכשת נחש שמפיקים מדם סוסים? ברתנא מביטה אל המסלול מחוץ להמון, שואלת שאלה, ולרגע לא עוסקת בתשובה.
בעקבות התערוכה, "בשר ודם" – מוזיאון "על התפר" ירושלים, מאי, 2013
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
