עד לפני כמה שנים, תכניות הבישול תפסו משבצת ברורה מאוד בלוח השידורים בטלוויזיה. את אהרוני וצחי בוקששתר פגשנו בעיקר בימי שישי אחר הצהריים, במטבח מאובזר, בליווי מוזיקת מעליות נעימה, מלמדים צעד אחר צעד את מתכוני השפים. בשנתיים האחרונות תכניות הבישול החליפו צורה, מתכנית מלמדת לתכנית תחרותית, ובהתאם להן, חלק שינוי ניכר גם בשפים.
משף מבוגר ומנוסה, לשף צעיר ומסוקס; משישי אחר הצהריים, לפריים טיים כמעט בכל יום; מבלוגים בודדים ברשת, לקהילה שלמה שצופה באדיקות בכל תכנית ומעלה באינסטגרם במסירות כל תמונה בבחינת "תראו איך יצא לי". נכון שאנחנו חברה עם תיאבון גדול, כזו שלא יודעת שובע, ונכון שאנחנו זקוקים באופן מתמיד לגיבורים שיעזרו לנו "לבלוע" את קשיי היומיום. אבל איך זה קרה שהשפים על המסך הפכו לגיבורי התרבות שלנו ומנות מגונדרות לפסגת שאיפותינו?
אם אין לחם תאכלו פרפה תפוחי עץ על מצע קרפצ'יו בנגיעות טפנד זיתים וקונפי אננס
אם נשאל ישראלי ממוצע מהן הבעיות המרכזיות במדינה, סביר להניח שהתשובה הראשונה שהוא יענה, לא תהיה "רעב". עם זאת, על פי נתוני דו"ח הביטוח הלאומי של השנה שעברה, אחוז המשפחות שחיות מתחת לקו העוני עומד על 23.5%. כרבע מהאוכלוסייה בארץ, יותר ממיליון וחצי אנשים, חיים עם מקרר ריק. אבל, במקביל, יותר ממיליון וחצי ישראלים צפו בפרק פתיחת העונה של מאסטר שף, שזכה לשיא רייטינג של 53%. אז מה לעזאזל קורה כאן? למה אזור המטבח הפך למדורת השבט? מה כל כך הרואי בשפים שמופיעים על המסך?
אוכלים כדי לשכוח, מצלחתים כדי לזכור
כולנו מכירים את הדימוי המפורסם, של הבחורה שזה עתה נזרקה על ידי החבר, ומצאה את נחמתה אי שם במעמקי גלידת בן אנד ג'ריס. אמנם לא כל בחורה ממהרת למקרר אחרי יום קשה, אבל אין ספק שאוכל הוא דבר מנחם. הוא טעים והוא עוזר לנו לשכוח, גם אם זה רק לרגע. האם ייתכן שכולנו, כחברה, אימצנו בחום את המקרר ובחרנו להתעסק ככל האפשר באוכל כדי לשכוח? זאת בהחלט יכולה להיות הסיבה. בזמן שכולם נוהרים לאיקאה, ממתינים בנחישות לעוד גרסה של אייפון, מוכנים בדריכות לפתיחת הסניף החדש של h&m, ומתכנסים יחדיו בסלון לעוד פרק של מאסטר שף – קל הרבה יותר לשכוח.
למה לי פוליטיקה עכשיו? למה לשמוע עוד נאום על צדק חברתי, אם אפשר לשמוע את אייל שני מתאהב בעגבנייה. זה לא שתכניות הבישול אינן תרבותיות או מייצגות ערכים שיש לגנות, להפך, הן הבורגנות השלווה בהתגלמותה. זו בדיוק הבעיה, אבל אולי זה גם הפתרון. הרצון למשוך את כולם אל הבורגנות הזאת מזכיר ולא במעט את כור ההיתוך, זה שלא צלח לפני עשרות שנים, וקם לתחייה אצלנו במסך המטבח. הסיבה שתכניות הבישול הללו כל כך מצליחות היא העובדה שהן מתאימות לכולם, לקהלים שונים ומגוונים. זה כבר לא המטבח האסייתי של אהרוני, או הבישול הצרפתי של השף סטפאן. זה המקלובה של מוסא, הממולאים של ג'קי והמעקודה של סמדי בומבה. אבל אל תתנו לשמות לבלבל אתכם, המנות הוגשו בצורה אסטטית יוצאת דופן, שכן גם ל"צילחות" יש חשיבות בניקוד. זהו הטאץ' הסופי רגע לפני שמכניסים את המנה לכור ההיתוך.
מרות סירקיס לאביב משה
על המדף בבית הורי, מונח כבר שנים ספר בישול של רות סירקיס. הופתעתי לגלות שהוא נמצא כמעט בכל בית. ראיתי את ספר הבישול הזה, ביותר בתים מאשר את התנ"ך. המכנה המשותף דווקא נפלא בעיניי. ומה שעוד יותר נפלא, הוא שאין לי מושג איך סירקיס נראית. אני בטוחה שאם אפגוש אותה אחמיא לה על המתכונים הנפלאים ועל הפשטידות שהנעימו את הארוחות המשפחתיות שלי. אבל אני בטח לא ארוץ לבקש חתימה ותמונה עם תיוג להעלות לפייס. אני גם לא אמצא תמונות פפראצי שלה בכמות שמופצות תמונותיו של אביב משה, מהסיבה הפשוטה שזה פשוט לא רלוונטי, לא מעניין וממש לא מספיק צהוב.
אבל השפים הם כבר לא שם נטול פנים על כריכת ספר, גם כי אין הרבה ספרים ביחס לאתרי אינטרנט, אבל בעיקר כי התקשורת בעבר לא התעניינה בחייהם הפרטיים. כיום, את מקומו של האמן המיוסר תפס השף המיוסר, שמתגאה ומנפנף בחיבור למחשבות ולעולם הפנימי שלו. אין ספק ש"השף-אמן" הוא בעל ידע רב, ניסיון ויצירתיות, אבל מדוע אנחנו מוכנים לשלם בכזאת קלות 180 ₪ על מנת שף שמפגינה יצירתיות וירטואוזית בצלחת, ולא 50 ₪ על ספר במבצע של סופר שהביא עולם שלם אל הדף?
חיים כדי לאכול או אוכלים כדי לחיות?
לאחרונה עלתה לכותרות קבוצה פעילה שנקראת "למען אמנות ואמנים בישראל – אמנות זה גם אוכל". כמו גוף שצורך אוכל, הנפש צורכת אמנות ותרבות. הקבוצה מבקשת להחזיר את הזרקור אל האמנים הישראלים, אלו שנדחקו לשוליים לטובת תופעות מיינסטרים, כמו זו של העיסוק באוכל. הקבוצה עדיין מחפשת מימון לקמפיין, אך כבר פעילה ברשתות החברתיות. בין היצירות תוכלו למצוא כיתובים כגון: "לאהוב אוכל זה לאהוב את המובן מאליו".
טרנד האוכל שתפס תאוצה בשנים האחרונות, לא עוסק רק בבישול. הוא מציף אותנו באין סוף תמונות של צלחות מקושטות בפייסבוק, תערוכות שלמות שלא נועדו רק לבעלי המקצוע ותכניות תחרותיות בפריים טיים. הטרנד הנפוץ אמנם משביע את תאבונם של אלו המחפשים תחביב חדש להתמסר אליו בשעות הפנאי, אך משאיר את בעלי המקצוע רעבים. אנחנו מהללים את השפים הנחשקים ובו זמנית ממעיטים מערכם של בעלי המקצוע.
נכון, היום כל אחד יכול לבשל, על אחת כמה וכמה כשכל המידע נגיש ברשת. אך האם העובדה הזו היא בשירות הקולינריה הישראלית שמא היא פוגעת במעמדה? האכילה היא חוויה ללא ספק. אך מה הטעם בלצאת למסעדה כשאפשר לשבוע מהתוכנית המשודרת ברקע? למה לצאת מהבית אם אפשר להזמין באפליקציה סלולרית את המנה שזה עתה ראינו על המסך? האם נכון להלל את המובן מאליו? להסתנוור מצלחות ומנות מפוצצות? להפוך את המטבח לגלריית אמנות אקסקלוסיבית?
אנחנו בטח לא פראיירים
אנחנו ישראלים. על הצד הטוב והרע, אנחנו גאים בהיותנו כאלו, לרוב. וכמצופה מישראלים, אנחנו לא פראיירים! אז נשקיע במנה שתשב טוב בבטן. ולא רק שהיא תשב טוב, אנחנו גם נוכל לעלות פוסט מגונדר מהמסעדה היוקרתית שזה עתה סעדנו בה. ולמה רק פוסט, אם אפשר גם לצלם את הצלחת ולהוכיח שבאמת היינו שם. ובפעם הבאה שידברו לידנו על אוכל מדהים ויוקרתי, נוכל גם אנחנו להגיד שהיינו במסעדה הזאת. מה פתאום, אנחנו לא פראיירים, אז מה אם שילמנו 100 שקל על פרפה תפוחי עץ על מצע קרפצ'יו בנגיעות טפנד זיתים וקונפי אננס.
