סוף עידן הספרים?

מאת:אביב פטר
שתפו

זה לא סוד, שוק הספרים בארץ נמצא בשנים האחרונות במשבר. הסיכוי להרוויח סכום שהוא פחות ממעליב שמור למספר סופרים מועט ביותר, כשהרוב מסתפקים בפירורים, מה שכמובן משפיע גם על אופי הספרים היוצאים שהוא לרוב שמרני ונוסחתי.

עודד וולקשטין, בן 44, מתרגם ועורך, משרטט בכנות את תמונת המצב העגומה. "נוצר מצב שבו רוב ההוצאות מפסידות, רוב הספרים שיוצאים לאור גורמים להפסדים. כולם בונים על שניים שלושה מצליחים שיצילו את המצב. יותר ויותר ספרים יוצאים בתנאי ההעסקה לא טובים. מצבם של העורכים והמתרגמים עוד גרוע יותר מזה של הסופרים, אלו העבדים בבטן הספינה. התעריפים מעליבים. זאת ספינה שוקעת. נוצר מעמד אדונים. כל השאר עבדים שעושים את העבודה האמיתית. יש כמה עורכים ראשיים שמוצבים בפרונט בעיקר מסיבות שיווקיות".

בתוך המציאות המדכדכת הזאת פועלות גם אלטרנטיבות, שנולדו מתוך חלומם של אנשי ספרות שמאסו בשיטה הקיימת והחליטו לעשות מעשה. שלושה מהבולטים הם: אלכס אפשטיין, שרון אלמוג, וערן צלגוב.

אלכס אפשטיין (43), סופר, עורך ואושיית רשת, הוא מהבולטים שבלוחמים בדואופול של צומת ספרים וסטימצקי. קרטל שגרם בהתנהלותו הדורסנית לכך שלטענתו אין לו עניין כרגע להוציא לאור ספר בדפוס בישראל. בחו"ל הוא דווקא כן מוציא. ב-2012 הוא פרסם בחינם בדף הפייסבוק שלו את הספר "לקסם הבא אזדקק לכנפיים" והפך בכך לאחד החלוצים בתחום.

ההחלטה לשנות לחלוטין גישה התחילה אצלו עוד הרבה לפני כן. "רציתי לפרסם בדרך אחרת, לא רק מסיבות מו"ליות, אלא גם מסיבות אמנותיות, לבדוק איך זה יעבוד עם הקוראים, ובנוסף רציתי לשמור לעצמי את הזכויות הדיגיטליות".

אלכס אפשטיין. צילום: תומס לנגדון

היה למהלך גם היבט משמעותי של מחאה, לא?

"כן, מחאה על הדרך שבה יוצאת הספרות בארץ. הבנתי שהשיטה שבה יוצאים ספרים והצורה שהם נמכרים לא מוסיפה לי דבר. לא קוראים, לא השראה, והיא פשוט מיותרת".

באיזה מובן מיותרת?

"היום כמעט כל ספר שיוצא בדפוס נעלם אחרי כמה חודשים. יורד מהמדפים ונגרס. אז בשביל מה כל המאמץ הגדול של לעבוד מול ההוצאה? ברגע ששום דבר לא מחזיר לי תגמול, אין ערך. אתה נכנס לחנות ורואה בכל חודש 100 ספרים חדשים. מי יכול לקרוא את זה? ברור לגמרי שנוצרה פה מציאות שאין לה קשר לספרות ותרבות. אני מלמד כתיבה וממליץ לתלמידים על ספרים והם אומרים שאי אפשר להשיג. ספר הפך למשהו זול וזמני.

אולי היה לך נוח לעבור למדיה החברתית גם בגלל הסגנון שלך, שכולל בעיקר סיפורים קצרצרים?

"התחלתי מהפייסבוק, להראות שאפשרי להגיע לקוראים בדרכים אחרות. המדיה החברתית מתאימה למה שאני כותב, זה נכון, אבל התחלתי הרבה לפני; פרסמתי ברשת כבר ב-2001, מצאתי דרך פירסום שמאפשרת לא לעבוד עם עולם המו"לות השוקע בארץ, ובכל זאת להוציא משהו חתום. לאפשר לקוראים לרכוש את הספר שלי במחיר נמוך, בלי להשתתף במבצעים של הרשתות.

גם בעתיד תשקול לפרסם רק בדיגיטלי?

"בכל מקרה אמשיך לפרסם גם בפיסבוק ובטוויטר. אני יוצר בעזרת הרשת, לא רק מפרסם. בנקודת הזמן הזאת הספרים שאוציא יהיו דיגיטליים, הדפוס הוא די מיותר".

אז לא צריך אותו יותר?

"באותה מידה אפשר להשוות למה שקרה במוזיקה לתקליטי ויניל. היו ספרים לפני הדפוס יהיו גם אחריו, בצורה שונה. אחת הסיבות שהוצאות ספרים הפכו להיות חשובות זאת היכולת הטכנית להפוך יצירה למוצר. השליטה על אמצעי הייצור, המחסנים, יכולת השינוע וכו'. לרוב קוראי הספרים לא אכפת באיזה הוצאה יצא הספר. מי שקונה ספר מעניין את סבתו החורגת אם הוא יצא בעם עובד או בקיבוץ המאוחד, מוסד ההוצאה לאור מאבד מתוקפו".

זה יגרום לכך שיצאו ספרים יותר אוונגרדיים? ניסיוניים?

"כן, זה די מתבקש. כולם אמרו שהסיפור הקצר מת ואז התברר שבאמזון זה מה שהכי נמכר. הפורמט הדיגיטלי מתאים לסיפור הקצר. היום בארץ סופרים לא יוציאו כמעט סיפורים קצרים כי זה לא מוכר. אם אתה יכול לפרסם לבד תוכל לכתוב מה שתרצה, במקום להגיע ל-5,000 קוראים תגיע ל-1,000 ותרוויח יותר".

ולא נצטרך את קובעי הטעם? את שומרי הסף?

"הרבה פחות, היום שומרי הסף הפכו להיות הקניינים של צומת ספרים וסטימצקי. בתור מי שמפרסם הרבה בהארץ, אני יכול להגיד שאין לזה כבר הרבה ערך. לפני 15 שנים זה היה חשוב, היום למי אכפת? מי קורא את זה בכלל?!"
עם חוק הספרים והשינויים שעוברים על עולם המו"לות, אתה אופטימי לגבי העתיד?

"כן, מאוד. הדוגמא שלי מראה שאפשר להצליח ולהגיע להרבה אנשים בדרך עצמאית, אבל זה ייקח עוד זמן. לתהליכים לוקח זמן לחלחל, אבל הנושא מתחיל להיכנס לתודעה של יותר ויותר אנשים. לקוראים יהיה הרבה יותר קל לעבור לדיגיטלי, לסופרים זה יותר מפריע, בעיקר מהסיבה של הפסאודו יוקרה שיש עדיין לספר מודפס בהוצאה גדולה, אבל גם זה ישתנה בשנים הקרובות".

לקדם את תרבות הקריאה הדיגיטלית בישראל

בארצות הברית מהווה תעשיית הספרים הדיגיטליים כ- 30% משוק הספרים הכללי, ותחזיות מעריכות שבשנתיים הקרובות נתח השוק הדיגיטלי יגיע לכ-50%. "בישראל המצב שונה בתכלית, ושואף לאפס", אומרת שרון אלמוג, העורכת הראשית של החנות האינטרנטית וההוצאה הדיגיטלית בוקסילה.

אלמוג, עורכת ספרותית ובעלת תואר שני בספרות במסלול למו"לות באונ' בן גוריון בבאר-שבע, הקימה ביחד עם אילן בוק, מנהל פרויקטים בתחום אבטחת מידע ויזם, את המיזם האינטרנטי, שעלה לאוויר לפני ארבעה חודשים ועורר עניין בקהילה הספרותית.

בכך עלה מספר השחקניות בזירה הדיגיטלית לארבע. לצד בוקסילה, מתקיימות גם עברית מנדלי, ואינדיבוק. אלמוג, מקווה שהעובדה שישנם כמה מתחרים יגרום לכך שהשוק ילך ויתרחב. "המתחרים חשובים, אנחנו והאחרים בונים שוק, שאלו צעדיו הראשונים".

איך הגעת לרעיון להקים את בוקסילה?

"הגעתי ללימודים מתוך מחשבה לתקוע יתד בשוק הדיגיטלי, זאת הייתה אחת הסיבות המרכזיות שהלכתי ללמוד מו"לות. לפני שנה אני וחברה התחלנו להריץ רעיונות, רצינו לקדם מהלך משמעותי בשוק הדיגיטלי. המטרה שלנו הייתה בראש ובראשנה לקדם את תרבות הקריאה הדיגיטלית בישראל. בסופו של דבר אילן, שהוא גם בן זוגי ואני, הוצאנו את המיזם לפועל."

מי עומד מאחוריכם מבחינה כלכלית?

"חברת השקעות, בי, וי, סי, השקיעה אבל הרוב הוא הון פרטי, של אילן ושלי. אנחנו היזמים והעובדים בפועל. החלטנו במקום "להרים" עוד חדר בבית, לצאת למהלך שאנחנו מאמינים בו ומקווים להצלחתו. אנחנו מושקעים ב-150 אחוז בפרויקט. אני ממשיכה לערוך באופן עצמאי גם בספרות המודפסת, אבל העיסוק המרכזי שלי הוא בוקסילה".

אלמוג מסבירה שהעבודה נעשית בשני מישורים עיקרים; הראשון הוא המרה לפורמט דיגיטלי של ספרים שיצאו בדפוס בהוצאות וותיקות, השני הוא הוצאה עצמאית קטנה, המתמקדת בסיפורים קצרים ונובלות. עד כה יצאו כבר שש אסופות של סיפורים קצרים, הסובבות סביב נושא מקשר כמו אימהות (בעריכת ריקי כהן, שגם כתבה את אחד הסיפורים בקובץ), או סקס, סמים ורוקנרול במאה ה-21 (בעריכת עמיחי שלו). בנוסף, ישנם מה שמכנים בהוצאה סינגלים – טקסטים קצרים יחסית, מאת יוצר יחיד, באורך של בין עשרה לחמישים עמודים.

האם היו או ישנם הוצאות שלא רוצות לשתף פעולה?

"יש ויש, התהליך הוא בהחלט מורכב. לדוגמא הקיבוץ המאוחד, הוצאה חשובה עם סופרים מצוינים ומרכזים שהצלחנו לרתום. נמכרים בבוקסילה ספרים של א.ב יהושע ואורלי קסטל בלום. עם חלק מההוצאות התהליך יותר ארוך, יש מערכות שלוקח להם יותר זמן לקבל החלטה. זמורה ביתן למשל עדיין יושבים על הגדר. אנחנו מדברים עם כולם, לאט לאט מצטרפות עוד הוצאות. זה תהליך בלתי נמנע, הכיוון שאליו השוק הולך".

ההחלטה להתמקד בסיפורים קצרים ונובלות הוא מכוון?

"כן, בהחלט. המטרה שלנו היא להרגיל את הקוראים לפורמט, לא להעמיס עליהם מההתחלה טקסטים ארוכים. בנוסף אלו יצירות טובות שלא יראו אור בדפוס בגלל אורכן, אין להן קהל גדול, ולכן הוצאות הספרים נרתעות מלפרסם".

מבחינה אמנותית מה הקו הספרותי שלכם? לאיזה קהל אתם מעוניינים לפנות?

"אני עובדת בשיתוף פעולה עם עוד עורכים. מתכננים את המהלכים, וניתן ולעורכים חופש פעולה. כדי ליצור מגוון לקחנו אנשים בעלי סגנונות וטעמים שונים. יש את יותם שווימר ואלכס אפשטיין, לדוגמא, שהם מאד שונים ממני בסגנון. בסופו של דבר הכל נעשה בתיאום איתי, אלו אנשים שאני סומכת עליהם. את הסינגלים אני עורכת בעצמי, כרגע בעבודה שש נובלות שאמורות לצאת בקרוב. הרצון הוא לחשוף את הקוראים לסיפורים עם תעוזה, להביא להם משהו שונה ואחר, לא ניסיון לקלוע לטעם הרוב".

אתם מחפשים גם להצמיח סופרים? להזניק אותם קדימה? כמו שמנחם פרי עשה בזמנו עם יהודית קציר ואחרים?

"גם, יש כמה כאלה. למשל את גאולה שינה, שפירסמה באסופת אימהות. בימים אלו אני עורכת לה נובלה. זו כותבת שמגיע לה מקום מכובד בספרות העברית. גם תמי מלכה שכתבה סיפור באסופה שערך יותם שווימר".

מה את חושבת יקרה לתעשיית הספרים המודפסים?

"יהיה איזון חדש בשוק. הספר המודפס לא יעלם. יהיה גם וגם. אבל עם השנים שוק הספרים הדיגיטליים ילך ויגדל גם בישראל".

ערן צלגוב, משורר, דוקטורנט לספרות, ועורך, בן 40. הקים לפני שנתיים ביחד עם אנשי ספרות נוספים את הוצאת "רעב", הפועלת בב"ש. בקיץ 2012 יצאה לאור אסופת "כושלאמאשלהם" שכוללת מיטב מן השירה האפרו-אמריקאית שרובה המכריע לא תורגם עד אז לעברית.

כריכת אסופת השירה: "כושילאמאשלהם"

איך נולד הרעיון להוצאת רעב?

"אף הוצאה לא רצתה לפרסם, כי שירה שחורה, זה לא מעניין. קודם נולד רצון להוציא ספר אחד ("כסשלהאמאשלהם"), אחרי זה בא הרעיון להוצאה. הספר יצא בהפצה פיראטית. לאחרונה ראתה אור המהדורה השישית. נדיר לשירה, בטח מתורגמת שחורה בהוצאה קטנה.

אתם לא מוכרים בחנויות?

"לא, עשינו כל מיני תרגילים, באנו לאנשים בחנות והצגנו את הספר, ובחוץ מכרנו. אין לנו מגנוני הפצה, מוכרים בהופעות שאנחנו מארגנים, באינדי בוק ברשת ובפנייה אישית. עקפנו את השיטה וזה הצליח. הספר נבחר לאחד מתוך-12 הספרים החשובים של עיתון הארץ, ספר של הוצאה קטנה בבאר-שבע. הגענו לקול המוזיקה. הספר הוזכר בטלוויזיה. זה הגיע לכל מקום, תופעה, אין מי שלא מכיר" .

אתה חושב שההצלחה שלכם תוביל לשינוי בתפיסה? או שהקיבעון ישמר?

"תרבות שנסגרת בתוך עצמה היא מתה. אנחנו לא נוציא רק שירה שחורה. נוציא מה שנראה לנו חשוב. בקרוב יצא תרגום לשייקספיר לעברית, בגירסה מסוף המאה ה-19. בהמשך, כשנוכל לתת להם תנאים מכובדים נוציא גם מקור. יש הרבה פניות אלינו, רוצים לצבור ניסיון כהוצאה, כדי שנוכל לספק את כל המעטפת שיוצר צריך".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות

כתיבת תגובה