הלב פועם חזק ומהר, גלים של פחד ואימה עוברים בגוף. אף פעם לא דמיינתי את הדרך שבה אמות, בטח לא בתרחיש כזה
השעה חמש אחר הצהריים. החדר חנוק. אנחנו בממ"ד משש וחצי בבוקר. שנינו מנומנמים ומותשים, החדר מעומעם ורעשי המלחמה מסביבנו ללא הפסקה. נדמה שהירי הפך לרעש רקע, אבל ההדף בחלון הממ"ד מקפיץ בכל פעם מחדש. יום לפני זה הייתי במסיבת רווקות ועכשיו אני בסכנת חיים. אנחנו מחליטים לכבות את הנר שהדלקנו. אסור להדליק את האור, והפנס בפלאפון מחליש את הסוללה, נדמה שהנר גוזל את טיפת החמצן שבקושי נותרה בחדר. בכל זאת היינו כל היום בממ"ד – מתן, אני ובמבה, בדלת סגורה ובחלון סגור. ארגז המצעים נהפך לבית השימוש שלנו, המגבות והמצעים היו צריכים להסוות את הריח ואת המחזה הלא מרהיב הזה. יש מצבים שבחיים לא תיארתי לעצמי שאחווה עם בן הזוג שלי, אבל לא הייתה ברירה.
אף פעם לא הבנתי איך אנשים נהפכים לחיות בזמן קצר כל כך, כמו החיילים הרוסים במלחמה באוקראינה, שעשו פשעי מלחמה מזוויעים לא אחרי שנים ארוכות של מלחמה מתישה אי-שם בעבר אלא במאה העשרים ואחת, בעולם המערבי, אחרי תקופת מלחמה קצרה. באותו היום הבנתי. ביום הזה היה ניפוץ של צלם אנוש. היצר ההישרדותי שבנו, שבי, היה חזק יותר מהכול. הפכתי לחיה, רצו לי מחשבות נוראיות בראש. הייתי מוכנה לעשות כל שיידרש בשביל להישאר בחיים.
הגעתי למתן בשישי בערב, לנחל עוז. הוא הכין ארוחת שבת. הייתי באופוריה של מסיבת הרווקות, לבשתי חצאית חומה יפה וסטרפלס. למחרת בשש וחצי בבוקר נשמעו אזעקות "צבע אדום". זינקנו מהמיטה, סגרנו את החלון, ומתן הכניס לממ"ד את במבה. הוא רעד מפחד עם הזנב בין הרגליים. האזעקות לא הפסיקו. לא הבנו מה קורה. אני התבאסתי מהיום שנהרס, תכננתי לנסוע לתערוכה ומסעדה בתל -אביב עם חברות. התערבנו שעד שתים-עשרה בצהריים ניסע לצפון, למשפחה של מתן ביקנעם. שנינו הפסדנו בהתערבות.
לאט-לאט מתחילים להבין שמשהו חריג קורה. אני מניחה שללבוש חצאית במצב הזה לא יהיה רעיון חכם. אני לוקחת בוקסר וחולצה ממתן, נועלת נעליים בלי גרביים. הגוף שלי לא עומד בלחץ ואני רצה לשירותים, בדרך חזרה לממ"ד אני מגיפה את התריסים בסלון, לוקחת את הסלע שמשמש מעצור לדלת חדר המקלחת ואת הסכין הכי גדולה שהייתה במטבח. מתחילים להבין מה קורה סביבנו, מסביב ירי אוטומט בלתי פוסק. הלב דופק בחוזקה. המחשבות רצות. מחכים לשמוע מסוקים באוויר, שצה"ל מפציץ בחזרה, אבל כלום לא קורה במשך שעות, אף אחד לא בא. פחד ואימה משתלטים על הגוף – אני הולכת למות היום? גם אני, כמו כולם, חשבתי שלי זה לא יקרה, אבל פחדתי שמתישהו זה יגיע. באותה השבת חשבתי שהנה הגיע הרגע – זה קורה גם לי.
אני מתקשרת למשפחה ונפרדת. הם אומרים לי לא לדאוג, שכלום לא יקרה, אבל אני אומרת להם "למקרה ש… אני אוהבת אתכם". הם לא יודעים שאני בנחל עוז, הם חושבים שאני בשדרות ומתנחמים במחשבה שהמחבלים לא יעלו לקומה הרביעית בבניין, זה מחזיק אותם. אני יודעת שאם אמא שלי תדע שאני שם, זה יגמור אותה. שושנה אחותי ודוד שלי הם היחידים שיודעים איפה אני באמת. אני לא יודעת אם אחותי משקרת לי כשהיא אומרת שלא אומרים כלום על נחל עוז בחדשות. היא אומרת שיש חדירת מחבלים בכפר עזה, ואני מבינה: אנחנו הבאים בתור. השיחה עם איש החירום הייתה החותמת הסופית: יש מחבלים בנחל עוז. הלב פועם חזק ומהר, גלים של פחד ואימה עוברים בגוף. לא דמיינתי את הדרך שבה אמות, אבל בטח שלא ככה. הגוף לא עומד בלחץ, אבל אני לא מסכימה שמתן יצא מהחדר – הידית של הממ"ד מרעישה, הורדת מים בשירותים מרעישה, ואין מצב שאני נשארת לבד בממ"ד. ארגז המצעים מקבל תפקיד חדש. זה היה קשה ומביך. חשבתי שאם נעבור את היום הזה, אין שום דבר שלא נוכל להתגבר עליו.
אנחנו מנסים לשמור על קור רוח ורוקמים תוכניות: אם הם ייכנסו מהדלת הראשית, אני אפתח את חלון הממ"ד, אקח את במבה ונרוץ לאוטו בזמן שמתן ינטרל את המחבל עם המערוך. אם הם יבואו מהחלון, נברח מהדלת הראשית. אני כותבת את הקוד של הרכב על היד, כמו מספר על הזרוע. אני לא באמת חושבת שמשהו מהתוכניות האלה יצליח, אבל לא אומרת את זה למתן, אנחנו צריכים לשמור על מורל גבוה ולהאמין.
אנחנו מנותקים מהכול. אין חשמל ואין וויי-פיי, המון חוסר ודאות. אנחנו מצליחים לקבל הודעות sms רגילות ומעבירים לאחראי החירום בקיבוץ את השמות שלנו, שמישהו ידע שאנחנו שם. הרגע שאנחנו מבינים שיש חטיפות הוא הרגע הנורא מכול. הבטן מתהפכת. אני מבקשת ממתן שנבטיח זה לזה שאם אנחנו צריכים לברוח ומישהו מאיתנו נופל – השני ממשיך הלאה, בלי להביט לאחור. אבל בלב אני יודעת שאין שום סיכוי שאשאיר אותו מאחור. אם הוא נופל, אני נשכבת מעליו ונרצחת איתו, לא מוכנה לחיות בעולם שהוא לא קיים בו.
שנינו מסכימים פה אחד: לא נחטפים לעזה. אני אעשה הכול כדי שיהרגו אותי במקום, רק לא להיאנס במנהרות בעזה. הפחד גורם לי לדמיין מצבים מזעזעים. במבה הוא כלב נבחן, ואני יודעת שאם נצטרך לנוס על נפשנו הוא ירוץ אחרי מתן, ינבח והקול שלו יישמע בדממת האלחוט ששררה בקיבוץ, שחוץ מירי ומלחמה לא נשמע בו דבר. אני אומרת למתן שאני לא אתן לבמבה לחשוף אותנו, וחושבת שאם במבה היה נובח הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להשתיק אותו. אני נבהלת מעצמי, נהפכתי לחיה בכמה שעות בודדות של פחד. הפחד שנמות סודק את האנושיות שבי, את המוסר שלי. הרגשתי כמו אימא בשואה שחנקה את התינוק שלה כדי שהנאצים לא יגלו אותם במסתור. יש לנו מזל, במבה מרגיש ומבין הכול, הוא לא נובח. השעות עוברות, אבל נראה שהזמן עומד מלכת. חנוק וחם ומסריח, הגוף עייף אבל החושים דרוכים. אני כותבת במחברת מכתב קצר, לא רוצה לכתוב בנוסח פרידתי, שלא יגידו שהרגשתי שזה הסוף.
אני פוחדת אך בשליטה, שומרת על קור רוח, אבל אז נשמעה דפיקה בדלת. הלב מחסיר פעימה, החיים חולפים לנגד עיניי והבנתי שזהו, כאן זה נגמר. אני קמה מהמיטה ומנשקת את מתן, מחבקת אותו חזק, אומרת לו שאני אוהבת אותו, ואנחנו נכנסים לעמדות. הוא אוחז את ידית הממ"ד בחוזקה, אני מחזיקה את הסכין, עומדים בדממה, מנסים להבין מאיפה הם הולכים לפרוץ. הלב פועם חזק, אבל כלום לא קורה. אני אומרת למתן שזה הצבא, שהמחבלים היו מורידים את דלת העץ בבעיטה. המחשבה הזאת מחזיקה אותי. לימים הבנו שאלו היו בוזזים.
כשאיש החירום מודיע לנו שהצבא נכנס בכוחות גדולים, זו הפעם הראשונה שאני נושמת לרווחה, מרגישה שניצלנו. אנחנו שומעים אותם נלחמים מחוץ לחלון שלנו, בחיים לא שמחתי לשמוע עברית כמו באותם הרגעים. אני אומרת "שמע ישראל" בלי סוף, מדברת אל אלוהים, מתחננת אליו שיציל אותנו. כוח מגלן חילץ אותנו בתשע בערב, הוא הוביל אותנו דרך השדות, אספתי אבן קטנה בדרך להגנה עצמית. ברחנו כמו פליטים, ארזנו שני תיקי גב ועזבנו, הותרנו הכול מאחור. תמיד הייתי רכושנית לחפצים, באותו היום התפללתי רק לצאת משם בחיים. יצאתי בבוקסר וחולצה, נראיתי נורא, אבל כלום לא עניין אותי. אנחנו בחיים וזה הדבר היחיד שהייתי צריכה.
בשער הראשי אנחנו פוגשים אנשים מהקיבוץ. אנשים בוכים ודואגים ליקיריהם, אני מנסה לעזור ולעודד. אזעקות "צבע אדום" נשמעות, מגיע אוטובוס מלא חיילים ותחמושת. הם יורדים ואנחנו עולים, ושם אני מאבדת את זה. השליטה העצמית שלי מתפוגגת. יש לי נפילת מתח ולא נשאר זכר לקור הרוח שהפגנתי בממ"ד, במקום שבו הייתה לי שליטה. אני ממשיכה לשמוע "צבע אדום", אנחנו מתיישבים מקדימה כי רציתי שנוכל להימלט מהר. אני פוחדת שיפגע באוטובוס טיל ושנישרף בחיים, שיצוצו עוד מחבלים. יש כאוס, אנשים בוכים וצועקים, הנהג לא מצליח לעשות רוורס, והגבר שיושב מולי לא מפסיק לצעוק לנהג ולבקש ממנו להדליק מזגן. מחלצים אותנו לבסיס צבאי, נותנים לנו לאכול ולשתות, אנחנו פוגשים שם עובדות סוציאליות. בארבע לפנות בוקר מגיע האוטובוס ומפנה אותנו למשמר העמק, בשש בבוקר ירדנו בצומת יקנעם.
הימים הראשונים היו לא קלים. עדיין שמעתי "צבע אדום" באוזניים, אחת העובדות הסוציאליות שפגשתי בבסיס הצבאי אמרה לי שהמוח משמיע את זה כמנגנון הגנה. פחדתי לצאת מהבית לבד. כל רעש מקפיץ, הלילות והחשכה מפחידים, אשמת ניצולים – למה אנחנו ולא הם. עברנו לבת גלים, התחלנו במסע שיקום עם פסיכולוגית, הוכרנו כנפגעי פעולות איבה. עברנו בין שלוש דירות, חוסר יציבות, ומחשבות בלתי פוסקות. איבדתי אמון במדינה, בממשלה, בצבא, לא הרגשתי בטוחה ומוגנת. יש בי המון כעס, האמונה והתקווה שבי נסדקו.
זו הייתה אמורה להיות השנה האחרונה שלי בשדרות כסטודנטית. איבדתי את הבית שלי, מתן ואני נפרדנו והלב שלי נשבר לרסיסים, המלחמה בצפון בפתח, לקרוא "הותר לפרסום" בכל בוקר, מפחיד להיות יהודי בישראל, מפחיד להיות יהודי בעולם, החטופים לא פה, אלה יכלו להיות מתן ואני שם ומה היו עושים לנו. אני מנותקת, כי אחרת אני עלולה להתפרק. אני רוצה לברוח, לנסוע הרחק מכאן ובעיקר לשכוח. רוצה בעיות סתמיות. אומרים שטוב למות בעד ארצנו, אבל מתחילה לחשוב שזו סיסמה שמחנכים אותנו אליה כדי שנהיה בשר תותחים במלחמות, בגבולות. אני שואלת את עצמי איך נמשיך לחיות פה, ואיפה הכי בטוח, איך מביאים ילדים במציאות כזאת. לא יהיה פה שלום, יהיו עוד המון מלחמות. המון שאלות שאין להן תשובות, כל כך הרבה סדקים.
אומרים שאסור לאבד אמונה, שאסור לאבד תקווה. ואני מהנהנת בראשי וחושבת שמי שלא היה שם לא יבין. מי שלא חווה את 7 באוקטובר לא יבין כמה פחד קיומי יכול לסדוק אותך.
החיים ארעיים.
החיים שבריריים.
הם יכולים להיגמר בן רגע, ואני רוצה לחיות.
כי טוב לחיות בעד חיינו.
