החיים מלאי סתירות: לצד כאב בבוהן, טרדה מפרנסה ושערות גוף לא רצויות מתקיימים מחלות חשוכות מרפא, מוות ושכול. קטן וגדול, גשמי ורוחני. הניסיון האנושי לגשר על הפער, כמו הניסיון הנצחי לאיתור משמעות קיומית, עלול להוביל את האדם לבלבול, שיגעון או חוסר אונים.
בהצגה החדשה של חנוך לוין, "מתאבל ללא קץ", שעלתה ב-17 בינואר בתיאטרון ה-"קאמרי" בתל אביב, מטשטשים הגבולות בין אשליה, מציאות, חלום ודמיון, ומתערבבים בשאלות מוסר נטולות פתרון. העלילה סובבת סביב אירוע מסוים ובו מלך (מוריס כהן) המאבד את בנו הקטן בעקבות מחלה. משם היא יוצאת למחוזות רחוקים של התמודדות אישית וחברתית עם אובדן יקירים. לחזיון התעתועים הנוכחי תורמת הפקה הוליסטית בבימויו של היוצר ארי פולמן ("קלרה הקדושה", "ואלס עם באשיר"): עבודת הסאונד, המשחק, התפאורה והתנועה, נתפרו כולם למקשה אחת במסגרת ציון 20 שנה למותו של לוין. ראוי לשבח מיוחד הוא פולמן עצמו שזוהי טבילת האש שלו בתיאטרון, אך פירוט נוסף בהמשך.
ייחודו של המחזה נעוץ במרכיב החשיפה: חשיפת מנגנונים נפשיים וחזרתיות רפלקסיבית של החוויה האמנותית. לוין מוליך שולל את הקהל וממחיש כבעבר כיצד ההוויה האנושית היא מופע ראווה עמוס משתתפים. יש אנשים שנתעלם מקיומם, אותם פרטים מחוץ למעגל המשפחתי-חברתי הקרוב לנו ואין לנו כל עניין או מחשבה בנוגע אליהם. אפשר לומר שפרטים אלו מתפקדים כאובייקטים שרירותיים במרחב. כלמנסע וטיגלך משחקים ב"משחקי קבורה" עם חפץ, חפץ ואדש ברדש מגלמים את תפקיד האומללים, בעוד השאר נהנים ומאושרים. ב"מתאבל ללא קץ", המלך "מרוקן ממחשבה ורגש", מנותק מהמציאות, שקוע בצער ושכול עד כדי אגואיזם טהור. כי איך אפשר לשדר עסקים כרגיל אחרי אובדן אהובים? אפשר לשחק, להעמיד פנים שהכל כשורה, אולם "כבר לא באמת חיים" אלא "מתנועעים כאילו חיים". חוויית ההיעדר מולידה מתים מהלכים.
כשם שהמוות שרירותי ונופל עלינו ללא התראה מוקדמת, גם ההיגיון לא נלקח בחשבון בתיאטרון האבסורד של לוין. "אני לא מבין כלום" זועקת אחת הדמויות. אוזלת ידם של הרפואה ועושי הניסים גם היא לא מותירה תקווה. יתרה מזאת, היא מוסיפה אכזבה לקיום הסתמי. אם זהו המצב איך אפשר למלא את החלל? באין מוצא אחר, חגיגת ההיעדר באמצעות אובדן אחר נתפסת כלגיטימית עבור מלך שנתקע בעבר. הוא עיוור למתרחש סביבו ונאחז בטקסי הנצחה לזכר הבן שאבד. למצוקתו מגויסים חצרנים ונתיני הממלכה. אוזלת היד ודימוי המלך רלוונטיים מתמיד למציאות הישראלית של 2020. ההנהגה נגועה באינטרסים אישיים מסמאים בעוד צרכי הציבור נדחקים לשולי הבמה.
לוין ופולמן משיקים בכמה נקודות; יצירתו של לוין עוסקת במוות, חיים ואבסורד ויצירתו של פולמן עוסקת בטראומה, סוריאליזם ומדע בדיוני ("כנס העתידנים"). פולמן מבטא חלומות וזיכרונות מופשטים בעזרת הנפשה ואילו לוין בורא עולם באמצעות מילים ותפאורה. פרויקטים נוספים עליהם עובד פולמן כיום מתכתבים במידה רבה עם אלמנטים במחזה. "אנה פרנק – היומן הגרפי", שאייר דוד פולונסקי, שותף מרכזי ליצירה של פולמן, עתיד לצאת כסרט אנימציה בשם "Where is Anne Frank". פרויקט אחר הוא עיבוד קולנועי סקנדינבי לספר וסרט דוקומנטרי הנושאים את אותו השם, "ילד הסוסים", בכיכובו של השחקן ג'ואל קינמן ("יחידת מתאבדים", "בית הקלפים"). זהו סיפור אמיתי על מערכת יחסים בין אב וילד אוטיסט, משפחה המנסה למצוא ריפוי לחוסר תפקודו של הילד ופונה לבעלי מקצוע שונים. בשלב מסוים נרקם קשר בין הילד לסוסה והמשפחה יוצאת למסע טיפולי בערבות מונגוליה הרחוקה.
התפאורה שעיצב פולונסקי אפלה נוסח סיפורי אדגר אלן פו. האיפור ולבוש הרופאים (אורנה סנורגונסקי) קרים ורוחשי זימה. תיאטרון הצללים, שהוקרן בעומקה של הבמה לצד גרם המדרגות, ממנו יצאו ונכנסו מרבית הדמויות, התווסף גם הוא לאווירת המסתורין אפופת האימה. בראיונות טרם עליית המחזה סיפרו היוצרים כי העיצוב נעשה כמחווה לקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני של תחילת המאה העשרים. קולנוע אילם וצורני מאוד שנוצר לאחר מלחמת העולם הראשונה ומכיל רעיונות דיסטופיים, רצח ומדענים משוגעים. על המוסיקה והשירה אמונה אפרת בן צור, ששיתפה בעבר פעולה עם פולמן כשחקנית ("made in israel", "פרשת השבוע"). בן צור יחד עם עומר הרשמן הפיקו קו מוסיקלי אחיד ומדויק שתואם להתרחשות הבימתית.
המעבר מהמסך לבימת התיאטרון ניכר גם בבחירת השחקן הראשי. מוריס כהן עזב את תיאטרון הקאמרי בעקבות ליהוק לתפקידים שוליים ומאז גילם דמויות מרכזיות בעשרות סדרות וסרטים ("תיק נעדר"). בשנת 2016 הוא אף זכה בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר בדרמת הפשע "אבינו" של מני יעיש. עכשיו הוא חוזר לבמה ובגדול, בתור מלך במחזה של גדול המחזאים בישראל. עבודת משחק מעולה עושים גם שאר השחקנים ביניהם ערן מור וטל וייס – הרופאים, מיה לנדסמן – האחות הרחמנייה, וקבוצת הרקדניות שעוטפת ברוך את שלל הסיטואציות בעלילה.
למרות מורכבותו של הנושא, ובשל קיומן של סתירות יומיומיות, לוין משלב במחזה הומור, ביקורת והבלים. ריטואל הסבל עומד למבחן מול התעוררות רגשות, ביניהם אהבה. בין אם נתייחס למחזה כאתגר נפשי או כחלום פיוטי, אין ספק שזו עוד יצירה מסקרנת מבית היוצר של לוין שמנצח עליה במאי ססגוני. חוויה עוצמתית שמומלצת גם לחובבי קולנוע ספקנים.
הצגות קרובות החל מה-24 בפברואר
