החגים של האביב כבר מאחורינו. פסח, ימי זיכרון ועצמאות מביאים למפגשים אינטנסיביים עם המשפחה. משפחות וחגים הוא נושא מדובר מאוד בתרבות הישראלית ואנו נוטים להשוות את עצמנו, או במקרה זה את בני משפחתנו, לדגם התרבותי הרצוי. בית בורגני של אב עובד, אמא שמטפלת, ושניים שלושה – ילדים הוא מודל המשפחה "המושלמת" שהתעצב בעשורים האחרונים, לא מעט בעזרת אמצעי התקשורת. "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש" של אסף שור (2011) מטפל בנושא המשפחה הבורגנית וחושף את ערוותה של המשפחה: זיונים, הקאות, הלקאות וכמה חתולים מתים. הספר, כמו תוצרי תרבות נוספים שמופיעים לאחרונה, מפרק את מודל המשפחה הגרעינית. שום דבר כבר לא קדוש ועכשיו בטח שלא המשפחה.
העלילה עוקבת אחר משפחת פייבר. עמיקם אבי המשפחה, פסיכולוג ופנטזיונר שמחפש איברי מין נשיים בכל מקום בו הוא עובר. נטע היא האמא, זו שאמורה להיות הדבק שמחבר בין כל בני המשפחה, לא מצליחה למלא את התפקיד המחייב. הבן הבכור, אוריה, סביבו נעה העלילה, הוא נזיר, יהודי ומתבודד שתקוע בחדרו כמה שנים בניסיון לכפר על מעשיו ולדבר עם האלוהים. את זמנו מעביר אוריה בטיפול בבעלי חיים פצועים שמביאה לו אחותו הקטנה מתי. נתנאלה (מתי) היא הבת הצעירה אשר סובלת מהפרעות אכילה קשות ונחיתות רגשית. אחרון ולא פחות חשוב הוא וינסנט, גור חתולים שאוריה טיפל בו ומת. בחלקו השני של הספר חוזר החתול לחיים והופך ליצור חצוף ומרושע, ספק אם אמיתי או פרי דמיונו של אוריה, וגואל את אוריה מחיי הסגפנות הקשים.
הסיפור על משפחה מתפרקת, על חוסר התקשורת הבין דורי והעיסוק של כל דמות בעצמה, מייצג את חיי המשפחה האמתיים בלי שום כוונה להסתיר את מה שמכוער. גם העטיפה הנהדרת שעיצבה ענת וקנין-אפלבויים מעבירה את המסר של הספר בדיוק רב: כל אחד ספון בחדרו עם עולמו ומחשבותיו. נראה שלפעמים אין מקום בודד וקודר יותר מהבית, כפי שעולה מן הספר. שור מחדד את חוסר הקשר בין בני המשפחה כשהוא מפריד בין הסיפורים, מחלק אותם לפרקים וכך הוא מצרף לנתק הרגשי גם ניתוק טכני.
סגנון היצירה מתעתע וקשה להגדרה. לעיתים היא טרגדיה, לפעמים קומדיה או שהיא פשוט סיפור ריאליסטי. הקושי למקם את היצירה בתוך ז'אנר מסוים נובע מסגנון הכתיבה הייחודי, השימוש בניגודים והפכים שצמודים זה לזה שיוצרים ספרות מורכבת. שילוב סגנון ריאליסטי עם אלמנטים של פנטזיה שזורים לאורך הספר: וינסנט הוא חתול מדבר בתוך עולם משפחתי-אנושי. סגנון ואופי הכתיבה של הספר מעבירים את האווירה המסורבלת והמסובכת של המשפחה לעיתים אף יותר מהעלילה.
הספר הוא חלק ממגמה מסתמנת של אמנים ישראלים: לא עוד הצגת משפחות מאוחדות ואהבה גדולה, אלא תככים, מזימות, בגידות ואינדיווידואליזם. הטלוויזיה הישראלית שהתאפיינה בשנות ה-80 בסדרות המציגות משפחות אידיאליות כמו ב"קרובים קרובים", תומכת כיום בסדרות כמו "פלפלים צהובים" של קרן מרגלית שחושפת צד אחר של משפחתיות שהיא פחות נעימה וזורמת. את המגמה אפשר לזהות גם בקולנוע הישראלי ביצירות כמו "שבעה" של שלומי ורונית אלקבץ ו"איים אבודים" של רשף לוי, המציגים את המשפחה ואת האינטראקציה בין בני המשפחה באור חדש.
http://www.youtube.com/watch?v=6jZe1kDBNA8
המשפחה הישראלית החדשה בוטה, חצופה והכי חשוב – נאמנה לעצמה. הרצון להפסיק להתחבא מאחורי קלישאות כדי לשמר מוסד שמעולם לא היה קיים, משחררת ומעודדת. ספרו של שור מציע מודל משפחתי שפוי יותר. היום, להיות חלק ממשפחה פגומה או מופרעת זו הנורמה. הידד לאבא הפנטזיונר, לבן המתבודד, לבת המופרעת ולחתול המקלל, יותר חופשי – יותר טוב.
http://www.youtube.com/watch?v=Bty3YK2n6MM
