הנה דמות להערצה: ג'יי קיי רולינג. הסופרת הבריטית שחיברה את ספרי "הארי פוטר". אפשר להעריץ אותה מהרבה סיבות: על כך שהסדרה שהמציאה היתה לרב המכר הגדול בעולם (אחרי התנ"ך…), עם 450 מיליון עותקים ו-65 שפות אליהן תורגמה; על כך שספריה הצליחו לגרום לילדים/ות לקרוא בשקיקה; על היותה האדם הראשון שהפך למיליארדר מכתיבת ספרים ועל תרומות של מיליונים למטרות שונות; על חוש הומור אנין, כתיבה רבת המצאות וכשרון רב לספר סיפור; על מאבק ספרותי בגזענות; על המצאה של מושג (מוגל -muggle, מי שאינו/ה מסוגל/ת לבצע מעשה כשפים) שנכנס למילון אוקספורד; ומעל כל אלה – על היותה אשה שעשתה זאת.
והנה עוד דמות להערצה, אם כי הרבה פחות ידועה: קתרין סוויצר. סוויצר היא האשה הראשונה שהשתתפה במרתון בוסטון, כשזו עדיין נאסרה על נשים (1967). ריצת המרתון בת 42 הקילומטרים נחשבת ל"מלכת הריצות", ומרתון בוסטון הוא המרתון הנחשב והידוע ביותר, אליו מגיעים טובי הרצים של ריצות ארוכות, ושמתקיים ברציפות מאז 1897 (שנה אחרי חידוש המשחקים האולימפיים וייסוד ריצת המרתון כענף שמתחרים בו). סוויצר התחרתה בו בניגוד לחוקים (נשים לא הורשו להירשם, ולכן גם לא להשתתף; המאמן שלה הוא שרשם אותה, ועשה זאת בראשי תיבות המעלימים את שמה הפרטי ולכן את זהותה המגדרית), בניגוד לתפיסה הרווחת לגבי היכולות הספורטיביות של נשים, וכנגד כל הסיכויים.
אולימפיאדה? לא בשבילכן
התפיסה בשנת 1967 (ועוד הרבה אחריה) היתה שנשים אינן מסוגלות לרוץ מרתון. רופאים גברים קבעו ברוב פטרונות שריצות ארוכות עלולות לגרום לצניחתו של הרחם הנשי, כמה סמלי, ולפגיעה ללא תקנה בו. אך לא רק ריצות ארוכות הדירו מתוכן נשים. הספורט כולו נתפס כמרחב שאינו מיועד לנשים, והוא היה – ונותר ברובו – אתר של כינון גבריות.
התפיסה הזו באה לידי ביטוי עוד במשחקי האולימפיאדה ביוון העתיקה שהתנהלו בעירום, שנשים לא הורשו להשתתף בהם, ואף היו צפויות לעונש מוות אם רק העזו להציץ. התפיסה של הספורט כזירה לעיצוב הגבריות לא השתנתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה. גם המשחקים האולימפיים המודרניים, שהתחדשו בשנת 1896, אסרו על השתתפות נשים (באולימפיאדה השנייה ב-1900 נשים מעטות הורשו להשתתף בגולף ובטניס).
ובחזרה למרתון בוסטון: לאחר מספר קילומטרים מנהל המרוץ, ג'וק סמפל, הבין שיש אשה שמתחרה במסלול, קפץ מרכב הליווי שלו, וניסה לתלוש את מספר המתחרה שלה מחולצתה. בסופו של דבר, סוויצר סיימה את הריצה, והיתה, כאמור, לאשה הראשונה שסיימה את מרתון בוסטון. על אף שהיא נפסלה באופן רשמי על ידי מארגני התחרות, ריצתה יצרה תקדים, והביאה, בסופו של דבר, להכללתה של ריצת המרתון בענפים האולימפיים שנשים מורשות להשתתף בהן, משנת 1984 ואילך. סוויצר נחשבת לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בעולם הריצה, ועד היום היא רצה עשרות מרתונים, כשהיא מקווה להשלים מרתון נוסף בגיל 70 (עוד שלוש שנים), לרגל 50 שנה לאותו מרתון היסטורי.
על זה מורקמי מדבר כשהוא מדבר על ריצה
שתי הנשים פורצות הדרך הללו, באות לכאורה משני תחומים שונים ורחוקים: ספרות וספורט. אך למעשה, נדמה שהקרבה ביניהם גדולה ממה שנדמה במבט ראשון (ומוכיח זאת היטב הספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" שכתב הרוקי מורקמי, הסופר היפני חובב הריצות הארוכות). הספרות והספורט מאפשרים לנו להבין משהו עמוק על עצמנו, על הכוחות שלנו ועל הדברים שמפעילים אותנו, לתהות ולבדוק מה אנחנו יכולים/ות להיות, כיצד החיים שלנו עשויים להיראות, איזה סיפור אפשר לטוות מהם, ולאיזה סיפור אפשר להפוך אותם. בעוד שהספרות עושה זאת באמצעות המילים והדמיון, הספורט עושה זאת באמצעות הגוף הפרטי שלנו, וההתנסות הנחושה בו וביכולותיו.
אלא, שההתנסות הזאת חסומה במידה רבה עבור נשים. הנה כמה נתונים כואבים לגבי נוכחות נשית בספורט בישראל: שיעור הנשים בספורט תחרותי מעל גיל 13 הוא 19%; שיעור המאמנות הוא פחות מ– 8%; 5% מהכתבות בעיתונות הספורט עוסקות בנשים; נשים מהוות 15% ממקבלי החלטות בהנהלות ובאיגודי הספורט, גם בענפים בהם יש שיעור דומה של גברים ונשים (כמו שחייה), או שנשים מהוות בהם רוב (כמו התעמלות). הנתונים האלה, שלקוחים מדוח של מרכז אדוה לשוויון וצדק חברתי משנת 2012, ממחישים את אי השוויון בין נשים לגברים בספורט הישראלי; למעשה, זהו אחד התחומים בהם אי השוויון בולט במיוחד.
פרויקט אתנה – סודי בעל כורחו
כדי לתקן את המצב העגום הזה הוקם בשנת 2005 "פרויקט אתנה", שמטרתו היא לקדם את השתתפותן בספורט של נשים בכל הגילאים. אך על פרויקט אתנה ופעילויותיו השונות, כמו על ספורטאיות ישראליות מוכשרות ומצליחות רבות, שהצליחו להגיע להישגים מרשימים על אף כל האמור לעיל, פשוט אי אפשר לדעת. הדיווח התקשורתי עליהן הוא מצומצם, ובויקיפדיה, מקור המידע הרחב והנגיש ביותר שקיים בעולם (גם אם לפרקים נשמעות כנגדו טענות לגבי איכות ועומק המידע שקיים בו), הן לא קיימות.
בויקיפדיה העברית יש 160,000 ערכים. מספר הערכים באנגלית הוא 4 וחצי מיליון. הערכים הויקיפדיים כתובים ב-287 שפות (כולל לטינית). הנתונים האלה לקוחים, כמובן, מויקיפדיה. כך גם כל הקישורים שהופיעו במאמר זה. לאור הנתונים הללו, וכיוון שערך ויקיפדי הוא לרוב אחת התוצאות הראשונות שמופיעות בחיפוש גוגל בנושא מסוים, הרי שאם את לא בויקיפדיה – את פשוט לא קיימת.
מישהו לרוץ איתו, עד ויקיפדיה לפחות
כדי לתקן במעט את המצב הזה, ולהנכיח במרחב הציבורי מודלים אפשריים לחיקוי, אין אלא לכתוב ערכים ויקיפדיים על ספורטאיות בעצמנו (בארץ, כמו בעולם, רוב הויקיפדים הם גברים. כדאי להזכיר שכל אחד/ת יכול/ה לכתוב ולערוך בויקיפדיה!). וכך, במסגרת הקורס "מישהו לרוץ איתו" שנלמד השנה במחלקה ללימודי תרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, בו התוועדנו לשוליות של ספורטאים בארץ (פרט לכדורגל וכדורסל), ובעיקר של ספורטאיות, הוחלט שפרויקט הסיכום של הקורס יהיה כתיבת ערכים לויקיפדיה. הסטודנטים/ות יכלו לבחור ספורטאי/ת מרשימה נתונה, או לבחור אחד/ת בעצמם/ן, לראיין, לקרוא, לחפש מידע, לאתר תמונות – ולכתוב (תוך סיוע של ויקיפדים מנוסים, שהתנדבו ללוות את התהליך).
בעוד מספר שבועות, כשפרויקט הכתיבה יסתיים, יעלו לרשת ערכים רבים על ספורטאיות ישראליות מוכשרות, ממגוון רחב של ענפי ספורט (גלישה, ריצה, כדורגל, קראטה, סיף, ג'ודו, טריאתלון). ביניהן: מאיה דאובר, אולפת חיידר, מורן לביא, דורה הלר, בנות סחנין, לוריס עפארה, שרית שנער, אנסטסיה מוצ'קייב, לידיה חטואל, ליאור וילדיקן, דיאנה פטרסקו. בנוסף, יעלו גם ערכים על ספורטאים גברים חשובים אחרים, כמו יוסף גיזאצ'ו, רן מרגליות, גדי ירקוני וגלעד רותם. וכן, יעלה גם ערך על פרויקט אתנה עצמו.
אנו זקוקות וזקוקים למודלים נשיים מעוררי השראה. אנו זקוקות וזקוקים לנשים שאפשר לשאת אליהן את עינינו, ושיכולות לשמש כמודל חיקוי. ולשם כך, אנחנו צריכות לדעת על קיומן. הנכחה של נשים כאלה בויקיפדיה היא צעד בדרך לשם. We can do it.
