ב-1993 זכה הסרט "זוהר", בשני פרסי "אופיר". גם ללא הפרסים, הסרט נחשב לאחד משוברי הקופות הגדולים בקולנוע הישראלי. נראה שהסרט זכה לחשיפה רבה והקהל בישראל מכיר ואוהב אותו.
לסרט הייתה השפעה רבה על עיצוב התודעה הישראלית בכל הנוגע הן לדמותו של זוהר ארגוב והן לתפיסת דמותו של הנרקומן. דמותו של הנרקומן, כפי שהיא מוצגת בסרט, עזרה בעיצוב התודעה של הצופים ובכך קיבעה את מהותו כנטל חברתי, כאשם בגורלו וכפושע. כמו-כן, השימוש בסמים מוצג בסרט כבחירה של אדם עשיר ומוכשר שרוצה לברוח מהמציאות, ולא כדרך חיים של אדם שחולה במחלת ההתמכרות.
קוראים לי שיכור
בסצנת הפתיחה של הסרט, זוהר הוא ילד בן 13 ששר בטקס בבית הספר. שירתו נפסקת כשאביו השיכור נכנס וכל ילדי הכיתה צוחקים ממראה דמותו המגוחכת של האב שצועק "אני אבא של זוהר". ארגוב הילד נמלט מן הטקס, בורח למבנה נטוש שם המצלמה מתעדת את השימוש הראשון בסם. הסצנה מתארת ילד שלא מסוגל להתמודד עם ההשפלה, עם החברה והמציאות ומוצא מפלט בסם מתוך חולשה.
http://www.youtube.com/watch?v=PerMhIloPNo
בהמשך הסרט ארגוב חוזר אחרי ההופעה הראשונה שלו לבית אימו. הוא מוצא אותה ואת אחיו מודאגים. אימו מספרת לו שמכשיר הטלוויזיה נלקח מביתם בלילה על-ידי הנרקומנים הנמצאים באזור ביתם. היא אומרת לו "הם אנשים רעים ושקרנים", והוא עונה לה: "חבורת סמרטוטים מניאקים, אני עוד אראה להם".
סצנה זו ממצה את התפיסה החברתית, וגם את זו של הסרט, בנוגע לאוכלוסיית הנרקומנים. החברה לא רואה בהם חולים אלא אנשים נחותים מוסרית. גם זוהר, המייצג של הקבוצה בסרט, מביע את הדעה השלילית על הקבוצה ובעצם גם על עצמו. כאשר עמדה מסוגה של זו מושמעת על-ידי אחד מחברי הקבוצה, מתקבעת ואף מתחזקת הסטיגמה על הקבוצה כולה.
הולך ומידרדר
בסצנה מאוחרת יותר מתואר אקט הסנפת הסמים. מכאן הסצנה ממשיכה למקום חשוך, בו ארגוב נראה מקיים יחסי מין באלימות עם אישה צעירה. ארגוב בשלב הזה של הסרט כבר אדם עשיר, בעל תהילה ומצליח. למרות כל אלו, השימוש שלו בסמים מתגבר ומצבו הנפשי והגופני מתערער בהתאם.
הסרט ממשיך לעקוב אחר הידרדרותו של ארגוב, ונראה שככל שהוא מצליח יותר, כך מצבו גרוע יותר. תיאור התהליך כפי שהוא מוצג בסרט גורם לקהל הצופים לראות בארגוב אשם בגורלו. הוא מוצג כאדם שיש לו הכל: כסף, הצלחה ואהבה ואלו אינם מספיקים לו. יוצרי הסרט יכלו לתאר את ארגוב אחרת, להתמקד בהתמכרות כמחלה ולא להציג אותה כבעיה של אדם אנוכי או לא חכם, כזה שאינו יודע ליהנות ולשמור על נכסיו.
http://www.youtube.com/watch?v=NJqL-L5hqlM
הקורבן הוא האשם
נראה כי הפלת האשמה על המשתמש ובמקרה של הסרט, על דמותו של ארגוב, מסייעת בהסרת האשמה המדינית ציבורית בנוגע למחלת ההתמכרות. יוצרי הסרט מציגים את סיפור החיים של זוהר תוך שימוש במנגנון זה (האשמת הקורבן). כך הם מנקים את בעיית הייצוג מעצמם ומסיעים למוסדות המדינה להסיר את האחריות מקבוצה זו.
בסרט מוצג גם תהליך הגמילה של ארגוב. את הגמילה בסרט מעביר אביהו מדינה, חברו ושותפו ליצירה של זוהר, בבית מלון באילת. בבית המלון ארגוב נח, אוכל קוויאר ושותה שמפניה, מאוחר יותר מתואר בקצרה הכאב הפיזי והצורך הגופני של ארגוב בסם. הבחירה להציג את תהליך הגמילה ככזה שיכול לעבור בבית מלון, עם אנשים שאינם מוסמכים לגמילה, רק מחזק את המחשבה השגויה שהתמכרות היא נשלטת ונבחרת ואינה מחלה כרונית. נוסף על כך, התהליך החשוב בגמילה, לפי 12 השלבים של נרקומנים אנונימיים, הוא הנפשי ולא הפיזי ולפן זה אין כלל התייחסות בסרט.
סרט או מציאות?
הסרט הוא חלק מז'אנר אוטוביוגרפי ואף כיכבו בו כמה שחקנים בתפקיד עצמם: יהודה קיסר, מני פאר ודודו דותן ז"ל. השימוש של הבמאי בדמויות בתפקיד עצמם ובשחקנים שדומים חיצונית לאנשים אותם הם מגלמים, חיזקה את הקשר בין הסרט למציאות ויצרה בקרב הצופים בו את התחושה שכל סצנה בו מעבירה את הסיפור כפי שהיה במציאות. מכאן, הצופים בסרט תופסים אותו כמציאותי. מבחינת הקהל זהו סיפור חייו של זוהר ארגוב, מכאן שגם ככה נראה, מתנהג וחושב נרקומן.
הבמאי ערן ריקליס יכול היה לבחור לייצג את הנרקומן באור חיובי יותר, כאדם הזקוק לעזרה, כאדם חולה ולא דמות נפשעת. נראה כי ריקליס, כמו החברה, תופס את הנרקומן לפי הסטריאוטיפ ולא מכיר בנרקומניות כמחלה. התפיסה של הסרט כיצירה ביוגרפית מציאותית, עזר רבות לתפיסה לפיה הנרקומנים נכנסו למעגל השימוש בסמים מתוך בחירה. הצלחתו המסחרית של הסרט והפרסים שבהם זכה גרמו לקהל רב להיחשף למוסיקה של זוהר, אך גם לסטראוטיפים המוטמעים בו.
רינו צרור ידבר עם הסופר ניר ברעם על ספרו החדש "שחור" – על חייו ומותו של זוהר ארגוב, במסגרת פסטיבל "מדרום" שיתקיים באופקים ב-29.3.2012
