הסדרה החדשה "משאבי אנוש", מזכירה את כל מה שכבר ידענו: סדרות האנימציה של היום הן המופרעות ביותר בטלוויזיה. אז איפה הכל התחיל ולמה דווקא המדיום הזה נבחר להציג את התהיות העמוקות ביותר של הקיום האנושי?
באמצע מרץ עלתה ל-Netflix העונה הראשונה של "משאבי אנוש", סדרת בת של "פה גדול", פרי יצירתם של ניק קרול ואנדרו גולדברג, היוצרים המקוריים. הסדרה, שזכתה כבר לתגובות חיוביות באתרי ביקורת טלוויזיה, ממשיכה באותו קו מחשבה של "פה גדול", לפיו לבני האדם יש יצורים שמלווים אותם במשך חייהם והם האחראים על הרגשות, התחושות והיצרים שלהם. "פה גדול" עקבה אחר ילדים שהופכים לנערים ובהתאם לכך, היצורים המשמעותיים שליוו את הסדרה היו מפלצות ההורמונים. "משאבי אנוש" לוקחת את הרעיון צעד אחד קדימה ומכניסה אותנו לעולמם של יצורים חדשים, כמו מכשפי הבושה, חרקי האהבה, סלעי היגיון, מלאכי התמכרות, חרקי חרדה ועוד, שמכוונים את כולנו במסע החיים. הסדרה החדשה מצטרפת לתוך עולם רחב ועמוס סדרות אנימציה למבוגרים. אז מה יש בסדרות האלו שמצליח כל-כך?
סיבוב ההופעות של רן דנקר: הפרפורמר המציא את עצמו מחדש
"הארץ המובטחת": החדש של איה זהבי פייגלין הוא סיפור על אבידה ומציאה
"שמואל" אגדת היפ-הופ: ההצגה שבועטת את התקינות מחוץ לדלת
הסימפסונס כבר עשו את זה
מוכנים להרגיש זקנים? הפרק הראשון של משפחת סימפסון עלה לאוויר בדצמבר 1989, לפני 32 שנה. הסדרה הוותיקה בכיכובם של הומר, מארג', בארט ליסה ומגי, שודרה בטלוויזיה ברציפות כמעט שלושה עשורים. היא זכתה במספר פרסי אמי ולמעשה הייתה החלוצה בתחום סדרות האנימציה למבוגרים. במהלך שנות ה-90, הטלוויזיה הצבעונית עשתה מהפכה בצריכת הבידור של הקהל המערבי, היא התאימה את עצמה למגוון הגילאים שצופים יחד במסך בשעות הערב ויצרה קומדיית מצבים בעלת הומור שנון, במעטפת צבעונית ומושכת לעין.
אחרי משפחת סימפסון, הצטרפו למסיבה "סאות' פארק", של טריי פארקר ומאט סטון (1997), ו"איש משפחה" של רב הכישרונות, סת' מקפרלן (1999). הסדרות העלו את הרף מבחינת ההומור השחור והנושאים הפוליטיים שהיוצרים בחרו לעסוק בהם. לא נשאר מקום לספק – האנימציה פרצה את גבולות גן הילדים.
בתחילת שנות ה-2000, ערוץ "Cartoon Network" המיתולוגי השיק רצועת שידור לילית בשם "Adult Swim". רשת הקרטונס המצליחה זיהתה את הביקוש והאהדה הגוברת לסדרות אנימציה טובות, בקרב אמריקאים צעירים בגילאי 20 עד 30. וכך תחת כנפיה, נוצרו סדרות שזכו להצלחה מסחררת בתחום, הגדולה שבהן היא כמובן "ריק ומורטי", שעלתה לאוויר ב-2013 והוציאה בשנה שעברה (2021) את העונה החמישית. נציין שרוב ההתפתחות והעניין סביב אנימציה התרחש, ועדיין מתרחש, בעיקר בארצות הברית. בישראל לעומת זאת, סדרות האנימציה שמשודרות בטלוויזיה משנות ה-60 ועד היום, הן סדרות לילדים. יוצאות הדופן הבולטות, ואולי היחידות, שאפשר להצביע עליהן הן "מ.ק 22" ("ביפ", 2004) ו"אחמד וסלים", שעלתה במקור ב-YouTube (2009).
מחשבות אפלות במעטפת צבעונית
אז מה קרה שסדרות האנימציה יצאו לגמרי מחזקת עולם הילדים ושהן הופכות לפופולריות יותר ויותר בקרב קהל בוגר? ההאצה הטכנולוגית בכל תחומי החיים השפיעה על עולם האסתטיקה והעיצוב לאין שיעור. תוכנות כמו ""Photoshop", "Illustrator", ו- "After Effects" שיכללו את היכולות, הכלים והדיוק של עצמן. אפשר לראות את קפיצת המדרגה בין "הסימפסונס", "פיוצ'רמה" ו"ביוויס ובאטהד" הוותיקות, עם קווי מתאר גסים ופלטת צבעים שטחית יחסית, לבין "ריק ומורטי", "הבשורה בחצות", "חלל אינסופי" וכמובן "משאבי אנוש" החדשות, עם אנימציה מהירה וחדה יותר, ירידה דייקנית לפרטים ומחשבה עמוקה סביב כל דמות ואף התפאורה שברקע.
התפתחות נוספת היא הופעת המסכים הקטנים, שמאפשרים לצופה לצרוך תוכן בהתאמה אישית. הסמארטפון, הטאבלט והלפטופ מאפשרים צריכת תוכן מותאמת וזמינה הרבה יותר. וכמו שאמר מרשל מקלוהן, "המדיום הוא המסר", וכשהמדיום מהיר, מגוון ונגיש, התוכן המוצע מתאים את עצמו.
מעבר לוויזואליות המרשימה, האנימציה מאפשרת ליוצריה להעביר מסרים שנויים במחלוקת או קשים לעיכול, באמצעות הדמויות המוחצנות, הקצב המהיר והעולם המצויר שנראה מוכר, אך נשאר מופשט ומרוחק מאיתנו. "פיוצ'רמה" היא דוגמה מעולה לשילוב בין עולם בני האדם לעולם חייזרי ומוזר. כך גם "בוג'ק הורסמן", שמציגה הכלאות בין סוס לאדם, חתולת-אדם או כלב-אדם. "הסימפסונס" ו"סאות' פארק" מעלות גם הן ייצוג של אנשים בצורה קרטונית (cartoon) ואפילו בני משפחת גריפין ("איש משפחה") ובני משפחת סמית' ("ריק ומורטי"), שמצוירים כבני אדם לכל עניין, הם בכל זאת גרוטסקיים, מוזרים ורחוקים מלהיות מציאותיים. כביכול, הדמויות מייצגות משהו שונה, שהוא לא אנחנו, וכך אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מזדהים עם המסר ולא עם הייצוג הביזארי.
אם סדרות ישנות יותר כמו "איש משפחה" ו"סאות' פארק" העבירו מסרים פוליטיים וחתרניים, הסדרות של השנים האחרונות, כלומר מ-2016 והלאה, כבר פחות מתעסקות בפוליטיקה ויותר בעניינים נפשיים ותודעתיים: מהי התודעה, מהי משמעות החיים, האם אנחנו לבד ביקום (לטענת רוב הסדרות, התשובה היא חד משמעית לא), מהו ערך הזמן ומהי אהבה. הסדרה "הבשורה בחצות" היא דוגמה קיצונית לעיסוק בנבכי הנפש, כאשר בכל פרק היוצר שלה מארח גבר או אישה לשיחה קלילה ובאותה עת מעמיקה על החיים, על המוות, על הקונספט של מציאות וכמובן על סמים משני תודעה. האיורים פסיכדליים לא פחות מהנושאים או מהמרואיינים, כאשר האנימציה משרתת את התוכן כאלמנט שמחזק את ההיסחפות בתוך זרמי המודע והתת-מודע.
בתוך כל אלה, "משאבי אנוש" החדשה לא חריגה בנוף, אלא רק מחזקת את טרנד האנימציה שסוחף אותנו. גם היא מנסה לפענח תהיות אנושיות ולפשט את חיי היומיום שלנו בעזרת סצנות ודמויות גרוטסקיות ומשעשעות. רק שבשונה מ"פיוצ'רמה" או "ריק ומורטי", הסדרה לא לוקחת אותנו למחוזות רחוקים ולגלקסיות אחרות, כדי לשאול שאלות קיומיות. להפך- היא חופרת לתוך מעמקי הנפש האנושית, נוגעת בסרקסטיות משכנעת במאבקים הפנימיים שלנו בין ההיגיון לתשוקה ולוקחת אותנו למסע בנבכי האהבה. כמו שדאג, אחד הקליינטים של חבורת "משאבי אנוש", קונה רכב ליסינג וכרטיס אשראי שממותגים ע"י קבוצת הכדורסל האהובה עליו, בעצת חרקית האהבה שלו ובניגוד מוחלט למה שמציג סלע ההיגיון שלו. היוצרים נותנים לגיטימציה לכל אותן שיחות שמתרחשות בראש שלנו, בין שאיפה קרייריסטית לחרדה מכישלון, בין אהבה לבן זוג לריצוי ההורים, בין הפחד לא להיות אמא טובה לצרכים העצמיים של כל אישה. "משאבי אנוש" נוגעת בכל הנושאים האלו ואומרת לצופיה: זה בסדר, זה לא אתם פגומים, זה היצורים שלכם שעושים עבודה מחורבנת.
