נובמבר 2013 התחיל ברגל שמאל ל"ארקטיק מאנקיז". סולן הלהקה, אלכס טרנר, לקה בדלקת ריאות. ההופעות הראשונות של מסע הלהקה באירופה נדחו לסוף החודש. היה לי כרטיס להופעה ב"קולומביהאלה" בברלין, ולא היה מושג אם היא תתקיים. אז ניסיתי להפיג את הלחץ בשיטוט בחוצות העיר. אפילו השופינג לא הצליח להרגיע אותי.
מסע ההופעות הנוכחי של להקת האינדי-רוק הבריטית, מקדם את אלבומה החמישי "AM" שיצא בספטמבר 2013. הלהקה, שההתחילה את דרכה בשנת 2002, עדיין ממשיכה את אותו קו של מוסיקה בועטת, אם כי בהשוואה לאלבומים קודמים, האלבום האחרון מציג צד שקט יותר.
בבוקר ההופעה לא יכולתי עוד לשאת את זה, לכן נכנסתי לדף הפייסבוק הרשמי של הלהקה, ושם היה כתוב שחור על גבי מסך: "ההופעה תתקיים כמתוכנן". מיד פרצתי בצווחות שמחה והתכוננתי לערב הגדול. כשהגעתי, שעתיים לפני ההופעה, ציפיתי לראות אצטדיון שלא יבייש את גמר ליגת-האלופות בכדורגל, שיערתי שבאירופה חושבים בגדול. אבל ההופעה התקיימה באולם קטן יחסית, המכיל עד 3,500 איש, ובו במה אינטימית עם רחבה צמודה ויציע עליון.
עזבו בירות, קחו בננות
התור בכניסה לאולם היה ארוך. כולם עמדו בסדר מופתי. ביניהם גם לא מעט ישראלים. לא בזבזנו זמן. ניגשנו מיד לדלפק החטיפים. מבין כל הפרצעלים, הבחנו בסלסלת בננות שהוצעה למכירה. בכל זאת מדובר בקופים.
בשעה 20:00 בדיוק כבו האורות. כאן, מתברר, יש עמידה בזמנים, לא כמו בישראל, ע"ע ריהאנה. להקת החימום, שלרבים מאיתנו לא היה ברור מי היא, עלתה על הבמה וגנבה את ההצגה, פשוטו כמשמעו. בנובמבר קר בברלין, השירים היו לא רעים בכלל, אבל רבאק, חימום של 45 דקות?
איפה החזיות?
ב-21:18 זה סוף-סוף קרה; האורות כבו פעם נוספת, והארטיק מאנקיז עלו לבמה בליווי שאגות הקהל וגם כמה זוגות תחתונים שנזרקו לעברם, טרנר התעלם מהם באלגנטיות. השיר הפותח היה "Do I wanna know", אחד הלהיטים של האלבום החדש שחדר כבר לפלייליסט של גלגל"צ, ואיים להכניס את הלהקה ללב המיינסטרים של הרדיו הישראלי.
הקהל התהפנט מקצב השיר. ברגע שהתנגן השיר השני, "Brianstorm", נדחקו הצידה שאריות הנימוס האירופי של הקהל. בחסות המהומה ניצלנו את ההדמנות להתקרב עוד קצת לבמה.
קטעי קישור כמעט ולא היו. הסולן המעיט במילים, מדי פעם הואיל לזרוק "מה נשמע ברלין?" או "השיר הבא הוא בשביל הבנות", במקום, העדיף להתמקד בריקודים. הוא ניצל כל רגע שבו ידיו התפנו מפריטה על הגיטרה, כדי להמחיש את מילות השיר בתנועות ידיים מוגזמות, ובשירים שבהם השתחרר מהגיטרה לחלוטין – התפזר על הבמה מצד אל צד תוך ביצוע תנועות אגן חריפות. הוא אמנם נראה יותר מדי מתלהב מעצמו, אבל זה לא היה מעורר רחמים, איכשהו זה הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות.
מה הקטע עם המסרק?
טרנר גם לא חסך מהקהל את הטקס שאימץ לעצמו לאחרונה, להוציא את המסרק מכיס הז'קט האנגלי האפור והמחויט, ולסרק את שערו אחת לכמה שירים. בניגוד לתנועות האגן, זה כבר הרגיש קצת מוגזם ומתאמץ מדי. מלבד השירים מהאלבום החדש, הלהקה לא פסחה על הלהיטים המוכרים כמו "Crying Lightening" ו-"Teddy Picker".
ההדרן כלל שני שירים מהדיסק החדש, "Snap Out of It" והשיר הטוב ביותר באלבום לדעתי "R U Mine" – שהעניק להופעה סיום קצבי ובועט. ביניהם, התהדרן הקהל גם בשיר הדגל של הלהקה, "Mardy Bum", שהקופים ניגנו בגרסה אקוסטית. דווקא כאן, לטעמי, היה מקום לנגן את הגרסה המקורית. כשהאורות כבו, מיד גם כבו האנשים. הם יצאו בסדר ובשקט. ההמולה שקטה באחת, כאילו לא היה פה מופע סוער לפני שתי דקות.
ובחוץ שרו אואזיס
סך הכל, ההופעה נמשכה בערך שעה וחצי, והקופים בהחלט השאירו אצלי טעם של עוד. בחוץ, הקור של ברלין חדר לעצמות וצינן את החום הכבד ששרר באולם. ביציאה, ליד כניסת האמנים, התכנסה חבורה של כ-30 מפליטי המופע, שפצחו מטעמים הידועים להם בלבד, בהופעת רחוב משלהם, כששרו בקולי קולות את "wonderwall" של להקת "אואזיס". מובן שהצטרפתי.
"ארקטיק מאנקיז" יודעים לספק את הסחורה. וההופעה הזו הוכיחה שמוסיקאים אירופיים כדאי לראות באירופה. כנראה שיש שם את המועדונים והתנאים המתאימים בדיוק להופעות כאלו, הופעות לא קטנות ולא גדולות, הופעות בינוניות ואינטימיות של כמה מאות אנשים בלבד. ה"בארבי" לצורך העניין הוא מועדון קטן מדי עבורם. יכול להיות שאמנים תמיד מופיעים הכי טוב במגרש הביתי שלהם.
