המסע לפולין; למה צריך את זה?

מאת:גלית ברוידא
שתפו

מסעות הנוער לפולין מתקיימים בחסות משרד החינוך החל מ-1988. בתי הספר התיכוניים ותנועות הנוער מוציאות בכל שנה אלפי בני נוער למסעות אלו. מה שהתחיל כטפטוף עדין של בתי-ספר בודדים ומשלחות צנועות מתנועות הנוער, הפך לנחשול של אלפי בני נוער צעירים שנוסעים ל"מסע לפולין" מדי שנה.

במילים אחרות – טיול שנתי לחו"ל במימון ההורים ובתמיכת המדינה. בתמורה תבכו יותר משבכיתם ב"יד ושם", תקפאו מקור "כמו קורבנות השואה" וכדי להתחמם תתעטפו בדגל ישראל, תצטופפו יחד ותשירו את ההמנון מול תאי הגזים הדוממים.

בחוזר מנכ"ל משרד החינוך הוגדרו מטרות למסעות לפולין וביניהן: לעודד כמה שיותר בני נוער להצטרף למסע, לשמש כנקודת שיא בלימודי השואה, להתעמק בתולדות יהודי פולין ומורשתם, להדק את הגשר בין אשכנזים למזרחים, ולחזק את הקשר של הצעירים עם עברם הקיבוצי-יהודי. מטרה נוספת של המסע היא ללמוד להגן על הדמוקרטיה ולהיאבק נגד כל צורה של גזענות. אך בפועל המסעות האלו בעיקר מקבעים תפיסות אוריינטליסטיות, קפיטליסטיות וימניות במימון המדינה.

איפה השואה המזרחית?

ראשית – המסעות מדגישים את הפער האשכנזי-מזרחי: השואה הייתה אירוע הנוגע לכלל העם היהודי, יהדות אירופה שהוכחדה כמעט לחלוטין הייתה רק נקודת ההתחלה. הכובש הגרמני הגיע גם לצפון אפריקה ולארצות הבלקן. יהודי צפון אפריקה חיו תחת הכיבוש הגרמני. הם הוכנסו למחנות עבודה בכפיה, זכויותיהם נשללו וחלקם אף הגיע למחנות ההשמדה באירופה. עובדות אלו אינן מוזכרות או נכללות כחלק ממטרות המסע.

למסעות מבנה קבוע. הוא כולל אתרי ביקור, טקסים ותכנים שנקבעו מראש, עדויות ותפילות בנוסח אשכנז. הסמכות לדברר את השואה, ולחלוק את תחושותיהם של הניצולים ניתנת רק לקול האשכנזי.

"המסעות משמרים את הפער האשכנזי-מזרחי" (צילום: שני צדיקריו)

בני הנוער האשכנזים במשלחות מביאים איתם מכתבים שנכתבו בתקופת השואה, ואף כתובות של בני משפחותיהם שנספו, אותם הולכת כל הקבוצה לחפש. ביקורים בבתי הקברות מביאים עימם גילויים של מצבות עם שמות משפחה המוכרים להם. את המסע מלווה על פי רוב עד – ניצול שואה שמספר את סיפורו.

העד, ניצול השואה אינו בהכרח מי ששרד את מחנה הריכוז הספציפי אליו נוסעת המשלחת, אך יהיה זה תמיד ניצול שואה אשכנזי, לעיתים, קרוב משפחתו של אחד מחברי הקבוצה. סיפורו האישי של הניצול העד ללא ספק מעצים את החוויה ומחבר את בני הנוער לדור הניצולים, אך נקודת מבטו אינה יכולה לייצג את כלל הניצולים.

המסעות לפולין הם לא רק מאפיין או סימפטום. למעשה, הם המשכו המדויק של השיח הישראלי על השואה, בו ניתן מקום לקול האשכנזי בלבד, ועובדות היסטוריות הנוגעות בשואת יהדות צפון אפריקה נשכחות או מודחקות. רק בשנים האחרונות נכנס פרק העוסק בשואה זו לספרי הלימוד בבתי הספר התיכוניים. סנונית שמבשרת את האביב? ממש לא, מדובר בפרק אחד, בספר אחד, לאורך שנות לימוד רבות.

זיכרון השואה לעשירים בלבד

שנית – המסעות משמרים את הפערים בין העשירונים העליונים במדינה לבין השכבות הנמוכות. האפליה המתקיימת במסעות בעצם מתחילה עוד בשלב ההכנות. מחירו של המסע נע בין 1000 ל-1,500 דולר, סכום נכבד שלא כל משפחה יכולה לעמוד בו. בקרב השכבות הנמוכות מוצאים עצמם תלמידים רבים מחוץ למעגל היוצאים לפולין.

נכון שישנן ערים ומועצות אזוריות חזקות שמסבסדות את המסע, לפחות חלקית, אבל זו מציאות שמשקפת את הפערים הכלכליים הקיימים בישראל. על פי הנתונים הקיימים 74% מהיוצאים למסעות אלו, משתייכים לאחד משלושת העשירונים העליונים. כלומר, תושבי הפריפריה ככל כנראה לא נמצאים בין היוצאים למסעות.

"בקרב השכבות הנמוכות מוצאים עצמם תלמידים רבים מחוץ למעגל היוצאים לפולין" (צילום: שני צדיקריו)

אנטישמיות או גזענות?

שלישית – המסעות מחזקים תפיסות לאומניות של "העולם נגדנו" ו"עלינו לעשות כל דבר כדי להגן על עצמנו", כאשר הרמז להתנהלות אל מול הפלסטינים בהווה עבה מאוד. ללקח האוניברסלי של המאבק בגזענות וההבנה כי תרבות אחת אינה עליונה על תרבות אחרת אין משקל במסעות לפולין, למרות שהן חלק ממטרות המסע.

המסעות מגבשים את החברה הישראלית סביב מיתוס הגבורה מצד אחד והקורבנות מהצד שני. הסיסמא "לעולם לא עוד" נשארת ללא מענה חד משמעי בכל הנוגע לאופי הגזעני בו אנו חיים במדינת ישראל, אל מול קבוצות מוחלשות כמו למשל המגזר הערבי והפלסטינים.

בסופו של דבר, למסע הזה יש מטרה אחת מעשית ועקרונית שלא כתובה בשום חוזר מנכ"ל, וגם לא נאמרת במפורש, והיא "לעזור" לנוער להחליט לאן יתגייס רגע לפני שהוא מתייצב בבקו"ם. מסע שכותרתו "לעולם לא עוד", והתכנים שלו לאומניים ומטפחים את עמדת הקורבן, לא יכול שלא להשפיע על ההחלטה לאן להתגייס, ויתרה מכך – כיצד יש להתנהג במהלך השרות הצבאי.

תעשיית ההנצחה

הטפטוף העדין כאמור הפך שיטפון, וכמו בכל אסון טבע יש מי שנהנה. תעשיית המסעות מגלגלת מיליונים: מדריכים, משרדי נסיעות בארץ ובפולין, בתי המלון הקבועים לאורכו של המסלול בהם לנות כל המשלחות משיקולי ביטחון, המאבטחים המקומיים, שרותי הסעה והסעדה כשרה שכל משלחת שנתמכת על ידי משרד החינוך מחויבת לספק לתלמידים.

ועוד דבר, מכל העולם באים ל"יד ושם", "למוזיאון לוחמי הגטאות", ללמוד על השואה. דווקא תלמידי ישראל שנחשפים לשואה מגיל הגן ולאורך כל חייהם, נוסעים לפולין. הפולנים מרוויחים כסף, אבל המרוויחים האמיתיים הם הגרמנים. את השואה אנחנו חווים בפולין, אז אין בעיה לבלות בברלין, השואה, זה לא הגרמנים, זה הנאצים.

 

*צילום תמונה ראשית : שני צדיקריו


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות

כתיבת תגובה