במשך שנים רבות האמנים הישראליים הוותיקים כיכבו בפסגת המיינסטרים, אבל התרבות הפופולרית הנוכחית מעמידה אותם במשבר שהביא אותם לשתף פעולה עם המתחרים שלהם מז'אנר המוזיקה המזרחית, או הים-תיכונית אם תרצו. הכל כניסיון מאולץ ומגוחך להוכיח שהם עדין שולטים בזירה המוזיקלית. שיתופי הפעולה יוצרים חיבור שמצליח בין היתר לעורר חשד בנוגע למהותו, וגם חושף את חוסר היכולת של אותם אמנים לקבל את המציאות החדשה אליה הם לא שותפים. כל שנותר להם זה לחפש פרצה ולהתקרב למי שכרגע אוחז בשרביט וקובע את הכללים – מסלסלי התווים.
בשנה האחרונה אנו עדים למספר שיתופי פעולה נוספים כמו של שלמה ארצי ועומר אדם שמצאו שפה משותפת וסיפקו לקהל את השיר "לא הפסקתי לחפש אותך"; המשיך עם רמי קלינשטיין שנכנס לאולפן יחד עם ישי לוי וחידש את הביצוע המפורסם שלו ל"עוד לא תמו כל פלאייך"; וגלי עטרי שחברה לעדן בן זקן ויחד חידשו את השיר הנוסטלגי "הללויה "- שבזכותו ישראל זכתה באירוויזיון 1979.
בשנים האחרונות המוזיקאים המקומיים, שזוהו בעיקר במנגינות חסרות כל סממן מזרחי מוזיקלי, שלטו בכל זירה תרבותית ללא כל מתחרים פוטנציאלים שיערערו את מעמדם הקנוני, שהיה מזוהה עם ההוויה של החברה הישראלית הציונית. גם כשהיו אמנים מהז'אנר הים-תיכוני שניסו לפרוץ, הם הודרו באמצעות דברי גנאי על איכות המוזיקה ואי השתייכותם להוויה הישראלית. כדוגמה, אמירותיהן הבוטות של יהורם גאון ש"המוזיקה המזרחית – זבל שהשטן לא ברא" ואחינועם ניני שאמרה ש"המזרחיים מתפשרים על חומר נמוך, קובי פרץ לא עושה אמנות". מה שמפתח דיון חוזר על השאלות "מהי אמנות?", ומי מגדיר את אותה יצירה כאמנות ראויה?
מי שפעם ניסה להתקרב אל האמנים המצליחים, כמו אל זאב נחמה ויהודה פוליקר, היו האמנים שהזדהו עם הז'אנר המזרחי. שכולל בתוכו שפה מוזיקלית המשלבת כלי נגינה אוריינטלים, מילים וסגנון שונה ממה שרווח במיינסטרים. הייחוד הוא זה שעזר להם לסלול את דרך למהפכה המוזיקלית המזרחית בתחילת שנות ה-80. כיום, אמני המוזיקה המזרחית שהיו בשולי התרבות ושויכו למוזיקה מפולגת אתנית (מוזיקה למזרחים בלבד) מוגדרים כאמנים ישראלים קלאסים לכל דבר: שרית חדד, ישי לוי, עמיר בניון וזוהר ארגוב. אלו מתקבלים בברכה ואפילו מושמעים בתחנות הרדיו, שפעם לא השמיעו שירים מהז'אנר, במיוחד כשמדובר בחידוש שירים מהמוזיקה הארץ-ישראלית על ידם. לדוגמה עמיר בניון שחידש את שירו של אריק איינשטיין "יש בי אהבה" ושרית חדד ששרה את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג. אלו גרמו לזמרים להיווכח לכך שהם נדחקים הצידה – פתאום מישהו אחר מעז לגעת בשירים ששייכים רק להם.
נכון, למרות שאמני המיינסטרים הישראלי הקלאסי ששמו את עצמם הרחק מהז'אנר המזרחי כמו שלמה ארצי וריטה עדיין עושים קופות והקהל הנאמן שלהם עוקב בדריכות אחר כל צעד שהם עושים; נראה שההצלחה הקיצונית וההימצאות בכל פינה בתרבות, כמו הפרסומת ל"בזק" של גידי גוב ועומר אדם, הביאה את הזמרים הקלאסיים למתג את עצמם מחדש בצורה תמימה ואמינה. הכל כדי להוכיח שהם אלו השולטים במיינסטרים, תוך ניסיון חסר סיכוי להחזיר אליהם את אור הזרקורים הגדול. אותם מוזיקאים לא מתארחים בשירים הים-תיכוניים אלא הם המארחים, הם מנסים עדיין לקבוע את הכיוון המוזיקלי, למרות המצב התרבותי שהולך ומשתנה.
זה לא הסוף של הניסיון הבולט לשמר מעמד שכבר אבד ולהתחקות אחר מי שמוביל. אביב גפן, המזוהה עם אמירותיו השנויות במחלוקות נגד הסגנון של אמנים מזרחיים, חידש במפתיע את שירו של אייל גולן "צליל מיתר" שנכתב על ידי ירון כהן, זמר מז'אנר שירי ה"דיכאון", וגם הוא, ילד "הפרחים" של המוזיקה הישראלית, ניסה להתחקות אחר ההצלחה של מי שעד לא מזמן הוגדר כיריב שלו.
אולי שיתופי הפעולה מעוררים השראה לדו קיום מוזיקלי, וביצועים חדשים וישנים יוסיפו לפסיפס המוזיקלי שרק גדל, אבל עם המציאות אי אפשר להתווכח, יש מי שנמצא בפסגה הזוהרת ויש מי שמתחתיו. המאבק על המיינסטרים הישראלי בין הז'אנרים מוכיח כעת שאמני המוזיקה הים-תיכונית ממוקמים בפסגת המיינסטרים הישראלי. הם אלו שאוחזים בשרביט ומסתפקים לבנתיים במה שהשיגו. בזמן שבצד השני אמני המוזיקה הישראלית של מיינסטרים העבר, הם שחקני ספסל המבקשים לעצמם כמה דקות של חשיפה בשביל תהילה גוססת שסופה להיעלם.
