המונח "אלטרנטיבי" איבד – בשל שימוש קלוקל ובלתי מובחן – את המשמעות המקורית שלו. נדמה כי כמעט כל דבר בתרבות העכשווית מוגדר כאלטרנטיבי, עד כי המונח הפך למעין "מטאפורה מתה", שעצם השימוש בו מנכיח את היעדר המשמעות שנוצקה בו מלכתחילה. העניין בולט במיוחד בקטלוג מערכות-יחסים זוגיות ומשפחות שאינן הטרוסקסואליות כ"זוגיות אלטרנטיבית" או "משפחה אלטרנטיבית".
אל מול המבנה ההטרוסקסואלי של גבר, אישה וילדים (כמובן, שכן המשוואה לא תהיה שלמה בלעדיהם), ניצבים מגוון אורחי חיים אלטרנטיביים (כלומר, שאינם קונוונציונאליים, ואינם תואמים את מה שמכונה "הזרם המרכזי") כמו זוגיות בין גבר לגבר, בין אישה לאישה (עם או בלי ילדים) ומשפחות חד-הוריות. אפילו כאשר נשמר המבנה ההטרוסקסואלי יש המכנים משפחות בהם בני הזוג הם בעלי צבע עור שונה או דת שונה כמשפחה אלטרנטיבית.
למעשה, אורח חיים אלטרנטיבי הוא כזה שמציע אפשרות אחרת לקיים משפחה, ומערער את היסודות של התבנית המסורתית ואת התפיסה של המשפחה ככזו שאינה מחייבת קשר דם, אלא יכולה להיות קבוצת חברים, למשל, קומונה, קבוצת מיעוט שמתאגדת יחד, או אפילו כנופיה.
ידה של הסמנטיקה על העליונה
הבעייתיות בשימוש "אלטרנטיבי" בהקשר זה נובעת מכך שהיא דווקא מחזקת את הזוגיות ההטרוסקסואלית כמרכזית, שלטת, ואפילו כובשת במידה רבה. כל זוגיות אחרת היא אלטרנטיבה למצב הקיים לכאורה, שלא לומר בחירה מושכלת לקיים אורח חיים שונה מהנורמה. גם אם ההתייחסות המקורית טומנת בחובה כוונות טובות, אין ספק כי ידה של הסמנטיקה על העליונה, שכן משפחה שבה שני הורים גברים או אם המגדלת ילד ללא גבר (בין אם מגירושין או שהביאה אותו לבדה), אינה מהווה אלטרנטיבה לזוגיות ההטרוסקסואלית.
אמת, יש הרואים בשינוי המבנה המסורתי פוטנציאל לשחרור ממוסכמות חברתיות, חוסר כניעה לתכתיבים מסורתיים של גידול ילדים, נישואין או מערכת-יחסים זוגית. אולם בבסיסה, המשפחה המכונה "אלטרנטיבית", אינה קוראת תיגר על הקיים, ואינה מציעה "אפשרות אחרת לחיות", אלא היא בעלת תוקף שווה (או כך לפחות נכון היה שיקרה) למשפחה ההטרוסקסואלית.
לעשות סדר בכאוס
המונח "אלטרנטיבי", אם כן, יוצר חיץ בין הסוגים השונים של המשפחות ואינו מניח אותן על אותו מישור. הוא ממרכז את המבנה המסורתי ואף עלול להעמיק תפיסות שגויות בדבר הבחירה שנעשתה על-ידי גברים ונשים לנהל זוגיות חד-מינית. ואנחנו הרי אוהבים להגדיר דברים. זה עוזר לנו לחיות נכון יותר, לעשות סדר בכאוס של היומיום. הרי לא ייתכן שזוג לסביות יהיה פשוט זוג. הלסביוּת מוכרחה להיות חלק מהעניין, וכך גם ה"חד-הורית" שמזדנב אחרי ה"אימא", שלפתע היא אינה פשוט אימא, אלא בעלת סטאטוס מסוים.
ואין הדבר נכון רק לרישומים פורמליים, כידוע לנו, אלא נכון גם לדיבור שגור ולכתיבה. העובדה שאיננו אומרים "זוג של גבר ואישה" או "משפחה דו-הורית", בטלה לחלוטין נוכח ההיטמעות המהירה כל כך של אותם מושגים "אלטרנטיביים".
סליחה, איפה זה אגף "ספרי בעיה"?
כאשר אנו מגיעים לבחון את העניין בספרות הילדים הישראלית, אנו מגלים כי המונח "משפחה אלטרנטיבית" מוחלף לעתים ב"משפחות אחרות", או "משפחות שונות"; או כמו שמכונה ספרם של יהודה אטלס ויעל משאלי, "כל אחד והמשפחה שלו". אך אבקש להניח לעת עתה לניסוחים המקובלים, ולהצביע על שתי בעיות עיקריות הנובעות מאותה אלטרנטיביות לכאורה.
ראשית, ספרים שמציגים משפחות חד-הוריות או חד-מיניות, הורים שאימצו ילד או ילדה, ומשפחות עם הורים גרושים – כל אלו יימצאו בחנויות הספרים באזור "ספרי בעיה" (או "ספרי עזרה", תהיה הכותרת אשר תהיה). באזור זה ניתן למצוא ספרים על גמילה מחיתולים ומוצצים, על היום הראשון בגן ועל היום הראשון בכיתה א'. וכמו כן, על התמודדות עם מוות ושואה. כל אותם נושאים שמאכלסים ספרות דידקטית מוכוונת מטרה חינוכית-טיפולית, שכל ייעודם לעזור להורה (להורה, ולא לילד) להתמודד עם מצב חריג.
הפרשות גוף ורצח-עם הולך ביחד
אמת, ילד יכול להזדהות עם דמות ספרותית שנמצאת במצב דומה לשלו (נפתלי מ"סיר הסירים" של אלונה פרנקל הוא הדוגמא המובהקת לכך), ובכל זאת – צורמת מאוד העובדה שייצוג משפחות "אלטרנטיביות" נכנס לאותה קטגוריה המכילה הפרשות גוף ורצח-עם גם יחד.
הסיבה השיווקית לכך ברורה. שתי אימהות, למשל, שמעוניינות לרכוש לילדם ספר שיגולל סיפור שילדם יוכל להזדהות עמו, ימצאו עד מהרה את הספר. החנות מקלה על ההורים החרדים בכך שהיא מאגדת עבורם את הספרים שמטפלים באותו נושא. הצבת ההורות הלסבית כמעין בעיה שיש לטפל בה והיא נדרשת להתייחסות ספציפית בספרות, בדומה לגמילה מחיתולים – אינה נתפסת כבעייתית, ודאי שלא ככזו המקבעת את המצב כחריג, כא-נורמטיבי, על אף שהיא עושה זאת. הספר במקרים אלו מתפקד כאלמנט טיפולי חיצוני, ככלי עזר עבור ההורה להתמודד עם המציאות יחד עם הילד. ייתכן מאוד ולילד אין כל צורך בכך, אולם הפופולאריות של ספרים כגון אלו רק הולכת וגוברת.
לא צריך תיווך
בעיה נוספת נובעת מהיעדר ייצוג רחב, עשיר ומגוון של משפחות שאינן הטרוסקסואליות בספרות הילדים, וכאשר הייצוג קיים, אין הוא משולב כחלק אינהרנטי בסיפור מעשה שאינו מתייחס למצב "המיוחד". סיפור ובו שני אבות יעסוק בהוויה החד-מינית, בייחוד (שלא לומר: בשונות) של משפחה כזו, ובאופן בו החברה תופסת את הילד. לא נמצא סיפור ילדים שמתאר עלילה משעשעת על יום בחייו של ילד, למשל, ונגלה (באיור ו/או בטקסט) שהוריו הם גברים, כפי שמתקיים בייצוג של משפחה הטרוסקסואלית.
ההנחה כי ישנו צורך בתיווך של המצב היא שגויה מיסודה. ילד בעל הורים גברים לא זקוק לספר שיעסוק בכך. הוא חי זאת, מכיר ומכיל הרבה יותר מהמבוגרים האחרים. אך הוא זקוק לייצוג שלם ומשכנע של זוגיות כזו כחלק טבעי מהמהלך הסיפורי, ולא כנושא בפני עצמו .הוא זקוק לגלות שדמויות של הורים גברים (לצד ייצוגים נוספים) נוכחים בסיפורים באופן טבעי, ממש כמו משפחה בה יש אב ואם.
תנו לזוגיות להיות רק זוגיות
כך גם ספרי ילדים שניתן לקרוא אותם קריאה קווירית, יציגו דמות (לרוב חיה או דמות אחרת שאינה אנושית) שנאלצת להתמודד עם זרותה ועם לעג מהסביבה, תוך שהיא עוברת מעין מסע חניכה מזורז שיעזור לה לקבל את עצמה, ובדרך גם הסביבה תלמד שיעור בסובלנות. לספרים אלו יש ערך חברתי ומוסרי רב, כמו גם לספרים שמציגים משפחה שאינה הטרוסקסואלית. אך בשני המקרים האפקט הוא כמעט הפוך מאותן כוונות טובות: הם מדגישים את החריגות, את ההכרח בהתייחסות נפרדת, את ההבדלה והא-נורמאליות.
לפיכך, המונח אלטרנטיבי בהקשרים אלו חוטא למהלך החברתי הרצוי, והוא שבירה מוחלטת של כל ההפרדות וההבדלים בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות, בין משפחה עם שני הורים לבין משפחה חד-הורית. טוב נעשה אם נוותר על ההגדרה המדכאת הזאת, וזוגיות תהיה זוגיות ומשפחה תהיה משפחה.
