בשנים האחרונות הרוצחים הסדרתיים חוזרים למסכי הטלוויזיה בגדול: "חניבעל" של NBC, "מלון בייטס" של A&E ו- "The Following" של Fox – שלושתן צפויות להיכנס לעונתן השלישית באביב; במקביל, HBO השיקו בהצלחה מסחררת את העונה הראשונה של "בלש אמיתי" שגם במרכזה תעלומת רציחות סדרתיות; אפילו MTV הזמינו פיילוט לסדרה שתתבסס על "צעקה". למעשה, מאז סרטי הסלאשרים של שנות השבעים, לא הייתה הצפה בסדר הגודל הזה בז'אנר. אז מה גורם לרוצחים הסדרתיים לחזור דווקא עכשיו, חזקים מתמיד?
שם קבור הכלב
רוצחים סדרתיים תועדו מאז ימי הביניים, אבל מעצרו של אד גיין בנובמבר 1957 חילק את העולם לשתי תקופות: לפני ואחרי ההגדרת. ברוכים הבאים לעולמם של הרוצחים הסדרתיים. שתי גופות טריות שנמצאו קבורות בגינת ביתו של גיין, ובנוסף אנשי החוק גילו שהעור שכיסה את הרהיטים בסלון ביתו, היה עורן של נשים מתות. הפסיכיאטרים שראיינו את גיין לאחר מעצרו טענו שהוא תכנן לתפור "חליפת אישה" שיוכל ללבוש כדי להתחבר לאמו המנוחה. הסופר האמריקאי רוברט בלוך החל לשקוד על כתיבת רומן חדש בו ניסה להעביר את התחושה שגם במיקרו-קוסמוס של הפרברים האמריקאים אנשים לא יכולים להכיר את שכניהם לעומק. בלוך רצה להראות שדברים משונים עשויים להתרחש במקומות רגילים. התוצאה הייתה "פסיכו".
הרומן שיצא לאור ב-1959 עקב אחר מעלליו של נורמן בייטס, רוצח סדרתי שמנהל מוטל דרכים בשולי עיירה קטנה ורוצח את לקוחותיו. בדומה לגיין, גם בייטס נשלט בידי אמו, שרודפת אותו היישר מהקבר. הרומן הפך לרב מכר ומשך את תשומת לבו של הבמאי אלפרד היצ'קוק, שביים סרט המבוסס על הרומן שנה בלבד לאחר פרסומו.
הבאה בתור לרכב על הטרנד הייתה סדרת סרטי האימה "המנסרים מטקסס" של טובי הופר, וגם היא התבססה על פעילותו של אד גיין. הופר הביא לשולחן משהו חדש: הרוצח הסדרתי שמסרב למות וחוזר לעוד ועוד סרטי המשך. טרנד זה התחזק בקולנוע ההוליוודי עם סדרות סרטים כמו "ליל המסכות" ואפילו "סיוט ברחוב אלם" ו"יום שישי ה-13" שהעניקו לדמות הרוצח הסדרתי תכונות על טבעיות כדי להתמודד עם האלמותיות שלו. בלוך עצמו כתב שני ספרי המשך ל"פסיכו" שסיפרו על מעלליו של נורמן בייטס לאחר בריחתו מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. בכך, בלוך הפך את עצמו מהאיש שהכתיב את הטרנד למי ששוחה עם הזרם.
הסדרתי האינטלקטואל
המשותף לכל הרוצחים הסדרתיים הבדיוניים הוא העובדה שכולם פועלים בפרברים ומפרים את הסדר הקיים במקומות הפסטורליים האלה. אך משנות התשעים הקהל הרחב מאס בדמויות המוכרות הללו, מהן אהב כה לפחד. הרוצחים הסדרתיים שרדו בקולנוע רק בצורת פרודיה נלעגת, הודות לווס קרייבן וסדרת סרטי "צעקה".
יוצא הדופן המצליח להפתיע היה הסרט "שתיקת הכבשים" שהתבסס על רומן רב מכר העונה לאותו השם מאת תומאס האריס. הסרט והספר עקבו אחרי דמותה של סוכנת ה-FBI קלאריס סטארלינג והמצוד שהיא מנהלת אחר רוצח סדרתי, המכונה בופאלו ביל, ומתבסס ישירות על דמותו של אד גיין. לסטארלינג יש יועץ מבין הסורגים, שהוא בכלל רוצח סדרתי בעצמו – הפסיכיאטר בדימוס חניבעל לקטר. דמותו של לקטר התבססה על טד באנדי, רוצח סדרתי משכיל שהרחיק לכת ואפילו למד פסיכולוגיה, ולבסוף כשהיה מאחורי סורגים ייעץ למשטרה. למרות האוסקרים שגרף "שתיקת הכבשים", סרטי רוצחים סדרתיים אינטליגנטיים לא מיהרו לבוא. אחרי לקטר הז'אנר היה מחוסל.
הרוצח חוזר מהמתים
בריאן פולר, יוצר הסדרה "חניבעל", טען בראיונות, שהסיבה להצלחה של הרוצחים הסדרתיים בטלוויזיה היא העובדה הפשוטה שעד היום לא נראו סדרות כאלה על המרקע הביתי. עם היגיון כזה, קשה להתווכח. הרי "הסופרנוס" סללה את הדרך לסדרות פשע מחוספסות ואפלות כמו "ילדי האנרכיה" ו"שובר שורות". כך גם "דקסטר" עשתה את הלא יאמן והפכה את דמות הרוצח הסדרתי לפופולארית אחרי למעלה מעשור של מוות קליני.
יוצרי הסדרה הבינו את הבעיה הניצבת מולם, כדי להחזיר את הרוצח הסדרתי לחיינו הם החליטו לביית אותו ולהפוך אותו לאחד משלנו. דקסטר היה רוצח סדרתי שרצח רק רוצחים אחרים, בחירה זו איפשרה לקהל להזדהות עם המפלצת שקיבלה את התפקיד הראשי. מציאותי? לא כל כך, רוצחים סדרתיים, ככלל, לא מסוגלים לחוש אמפתיה לזולת ומסתובבים בעולם נטולים חוש מוסרי. במובן הזה דמותו של דקסטר ריאליסטית בערך כמו זו של פרדי קרוגר, הרוצח שמסוגל לחדור לחלומות של אנשים.
הרוצח הסדרתי קם לתחייה, אבל הוא היה גבר חדש. נקודת המוצא של "חניבעל" היא להתחקות אחרי הטון המציאותי והאינטליגנטי שבכתבי תומאס האריס. הסדרה מתארת את מערכת היחסים של סוכן ה-FBI וויל גראהם עם חניבעל לקטר – חניבעל מייעץ לו להתמודד עם מצבו הנפשי הבעייתי והעבודה הלא יציבה שלו.
הדבר המוצלח ביותר בסדרה הוא כמובן מדס מיקלסן בתור חניבעל. הוא מרושע, ערמומי ומושך בחוטים מאחורי הקלעים. הוא מנסה להתיידד עם וויל, אך מפלצת ואדם לא יכולים להיות חברים אפילו במקרה בו המפלצת זקוקה לאמפתיה. הצפייה בהרס נפשו של וויל בידי חניבעל מרתקת ומזעזעת בו זמנית: אף אחד לא מבין מה חניבעל עושה עד שמאוחר מדי. מבחינה אסתטית, הסדרה בוחרת להראות מעט אלימות על המסך. מה שמפחיד ב"חניבעל" זה כשמבינים שקרה משהו אבל לא רואים את זה. אין דבר מצמרר יותר מלצפות בסצנות בהן חניבעל מגיש אוכל לאורחיו ולהבין שהמנה העיקרית היא הדמות שנעלמה כמה פרקים קודם לכן.
רכבת הרים מושכת והרסנית
ב"בלש אמיתי" הרוצח נמצא ברקע בזמן שצמד הבלשים מנסים לתפוס אותו. העלילה מתחקה אחר חקירה שנמשכת לאורך עשור שלם. תרחיש ריאליסטי, שכן מצוד אחר רוצח סדרתי בהחלט עשוי להימשך תקופה ארוכה, כמו במקרים של טד באנדי או הרוצח המכונה "הזודיאק", שמעולם לא נתפס. אך בעוד ש"חניבעל" מפרקת את דמות הרוצח ובונה אותו מחדש, "בלש אמיתי" מציגה את הצד השני של המתרס ומתמקדת, כאמור בהתמודדות בתופעה ובמבט מפוכח על יחסי חוק-רוצח. ההתמודדות הזאת נובעת מההיסטוריה של הרוצחים הסדרתיים במציאות, בתקשורת ובתרבות.
ביתו של אד גיין עלה בלהבות באופן מסתורי כמה חודשים בלבד לאחר מעצרו. אם הדבר לא היה קורה – ביתו היה מתוכנן להפוך לאטרקציה תיירותית. משפטו של גיין הפך לאירוע מתוקשר ואפילו זה לא היה מספיק, וגיין נשפט פעמיים. בפעם הראשונה השופט קבע את אי שפיותו ושלח אותו למוסד לחולי נפש בתור חף מפשע. עשור לאחר מכן, גיין עלה לדוכן הנאשמים בתור אדם שפוי והורשע ברצח אחד בלבד. כל זה בזמן שהקהל האמריקאי בלע בשקיקה את החדשות שנגעו בדבר.
כמובן שיש השלכות פסיכולוגיות לאהבה הזאת. אותם מאפיינים על טבעיים שהולבשו על הרוצחים בסרטי הסלאשרים נוצרו כדי להתמודד עם הפחד. ההגחכה וההקצנה שהרוצחים הקולנועיים עברו היתה אמצעי הגנה שנועד לביית את הרוצחים האמיתיים שהשליטו טרור על עיירות שלמות. מאז המשטרה ואמצעי התקשורת השתכללו, הרבה יותר קל לתפוס רוצחים בימינו. בנוסף, התקשורת הפסיקה לתת להם במה מתוך הבנה שהאנונימיות היא כלי לוחמה ברוצח הסדרתי ובתופעות התרבותיות הנלוות אליו.
יתכן שזה מה שגרם לז'אנר לדעוך בשנות התשעים. הקאמבק שהרוצח הסדרתי עושה לטלוויזיה מלווה בפירוק והרכבה מחדש, בסך הכל שלב נוסף בהתמודדות עם תופעה שנחקקה חזק בתודעה הציבורית, והפעם במקום לייחס לרוצחים תכונות על אנושיות – אנחנו בחרנו להעניק להם את האנושיות שלהם בחזרה, וכל זה מתוך המחשבה שנפסיק לפחד אם רק נצליח להבין מדוע החברה ממשיכה לייצר אותם. האד גיינים והטד באנדים של תקופתנו פועלים מבלי שאף אחד ידבר עליהם, אבל אבותיהם הרוחניים עדיין רחוקים מלחלוף מתודעתנו.
