מי הוא ציפר, וכמה ציפרים יש?

פרק ראשון

המציצה הכי טובה שהוא קיבל אי פעם (הוא, אגב, זה ציפר – בני ציפר) היתה בגן הציבורי בין השיחים. הוא בעמידה, הגבר השחור כורע לפניו, מלקק ומוצץ, בזמן שציפר משמיע קולות התענגות. רגע לפני שגמר, חשב על הקולוניאליזם המחורבן שעובד בדרכים עקלקלות. שמאלנים מתייפייפים תמיד הרגיזו אותו, לנאורות יש מחיר מכוער, הוא ידע: שמאלנים הם רק תוצאת לוואי בלתי רצויה.

"לאמא של ציפר יש מנקה כושי, ויו בן זוגו של ציפר חושב שבסך הכל אלוהים מפצה את הכושים על הסבל שלהם בזה שיש להם זין גדול, ואותו הוא מפצה על כך שציפר לא יכול להסתדר בלעדיו" (מתוך ספרו של בני ציפר, "ציפר ובני מינו")

מי זה ציפר הזה? שאלתי נרגזת את חברתי לכיתה. כל היום אני שומעת: ציפר, ציפר. מי זה למען השם? היא הביטה בי במבט מחויך ואמרה: "פרובוקטור שמאלני. עוד שעה יש לנו שיעור אתו".

נכנסתי לכיתה בציפייה נרגשת לראות את האיש ששמו הולך לפניו. לפני שנתיים התלוננו סטודנטים מהמחלקה שלנו על אמירות גזעניות שלו על עדות המזרח. מאז אותו אירוע ("אירוע" זו מלה שמרגיזה את ציפר. הוא לא מצליח להבין איך המלה הזאת מציינת גם אירועים משמחים כמו חתונות ובר מצוות וגם אירועי טרור אלימים. צריך להוקיע את השימוש במלה או לכל הפחות לבחור צד אחד מאובחן שאותו תייצג); מאז אותו אירוע משמח ככל שהיה או עצוב ומכעיס ככל שרצה להיות, היה שמו של המרצה האלמוני מהחוג לתרבות לשם דבר במכללת ספיר. ואני אוהבת אנשים שהם שם דבר בכל דבר.

הוא נכנס לכיתה בחליפה אפורה, חיוך לבן ותיק גדול. שקט מופתי מאוד לא אופייני השתרר בכיתה, כולם חיכו למוצא פיו. שידבר כבר, אמרתי בלבי, אני רוצה לשמוע מה יש לשם דבר הזה להגיד. הוא מרח את הזמן במעין עונג מתגרה ששמור רק לציפר – מחייך ונושם, מחייך ושותק. דבֶּר, שם דבר, דבֶּר. הוא המשיך במשחק המדומיין, הניח בנחת ובשתיקה על השולחן שלצדו ערימת ספרים, קופסת עוגיות, סלסילת תמרים ועגבניות. הוא הציג את עצמו בנימוס ובסוג מסוים של ביישנות ששבתה את לבי, ואז ביקש שכל סטודנט יכתוב משפט על עצמו. אם יש דבר שאני שונאת בעולם, זה את התרגיל "הצג את עצמך במשפט".

אחרי שכולם הביכו את עצמם, מי יותר ומי פחות, נפתח השיעור. בני נעמד במרכז הכיתה, והתחיל בקריאה אקראית של טקסט: "עבור ראש עיריית שדרות, מר יעקב בן מאיר. הנידון: רעש מטריד של מיטה חורקת, בין השעות שתיים עשרה לשתיים בלילה…" הוא עצר לפתע את ההקראה האדישה שלו, הוריד את משקפי הקריאה מהמצח לעיניים, הביט בנקודה לא ברורה במרחב. חייך, הוא תמיד מחייך, ושאל: "מה לא בסדר במשפט?" שוב שקט, שוב הוא מתענג עליו. הוא מקריא שוב את אותו משפט. הפעם השאלה מהדהדת באוויר וכולם מרוכזים כדי למצוא את הטעות, לאף אחד אין מושג מה הוא רוצה. מכאן מתחיל שלב ההימורים והניחושים, תוך שניות נזרקות לאוויר השערות, חצאי משפטים, ניחושים, מלמולים, אלתורים.

ציפר רכס את מכנסיו, ליטף את המוצץ התורן והלך.

פרק שני

ציפר הגיע כמדי בוקר למשרדו בעיתון. כשנכנס נופף בתנועת יד חדה לגרטה מזכירתו, שידעה לפרש את תנועת היד והבינה מיד שהוא במצב רוח ירוד. תנועת היד כמו אמרה: אל תכניסי לי שיחות עכשיו, או שמא מוטב לעולם לא.

על שולחנו הונחו כמדי יום מאות דפים של משוררים צעירים שהתחננו לתהילה ופרסום. ציפר הביט בערמת הדפים וחשב לעצמו: כמה עלובים הם אותם האנשים שזקוקים לאישורו כדי להצליח. ובה בעת המחשבה הזאת מילאה את לבו אושר וגאווה. דפיקות בדלת גדעו את קו מחשבתו ורגעי האושר והגאווה התפוגגו בין רגע. "ביקשתי שלא יפריעו לי", אמר, לא בטון כועס, יותר בלחש שמאפיין תבוסה ועייפות. "זו אביבה ממחלקת הגרפיקה, היא אומרת שזה דחוף", הסבירה גרטה. עוד לפני שהספיק להגות מלה נוספת, נעמדה אביבה בפתח הדלת ואמרה: "אתה יודע צרפתית, נכון?" – "כן", השיב ציפר, מבולבל מעט. "יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה", אמרה אביבה בביטחון ונחישות.

"עבור זו לא מלה בעברית". רעש הניחושים וההימורים בכיתה נפסק בבת אחת. שוב שקט. הוא מחייך את החיוך הקטן שלו, חיוך של ניצחון. "המלה עבור באה מאכדית ופירושה תבואה". הוא ממשיך בנאום הניצחון ומסביר באדישות מרגיזה מה המקור המלה. כולם בוהים בו בסקרנות ולאף אחד עדיין אין מושג מה הוא רוצה. "אז למה משתמשים במלה הזאת?" זורק לאוויר אחד הסטודנטים. "כי יש אנשים אנאלפביתיים שאין להם מושג איך להשתמש בשפה העברית". הו! הנה השם דבר שציפיתי לו כל כך מתחיל בהופעת היחיד שייחלתי לה.

אווירת השקט והבהייה הסקרנית התחלפה בן רגע לאווירה רעשנית, ציפר כמו מנצח על תזמורת, ידע, או ליתר דיוק, תיזמן את הרעש שהגיע. "השפה העברית היא דינמית!" צועקת, נרגזת, חברתי לכיתה. "את מי זה מעניין מה מקור המלה, עובדה שמשתמשים בה!" צועק סטודנט אחר. זה סוג התשואות ומחיאות הכפיים שציפר נהנה מהן כל כך. הוא עומד שם במרכז הכיתה ואני מוכנה להישבע, שהזיז את גופו קדימה קצת, השתחווה, במעין מחוות תודה לקולות שהושמעו בכיתה.
האיש הוא רוק סטאר.

יו, בן זוגו של ציפר, לא היה מרוצה מההצעה שקיבל ציפר מאביבה. את ציפר זה לא עניין, גם יו ידע שלא משנה כמה יתנגד לרעיון, ציפר לא באמת יקשיב לדעתו. "אני לא מבין למה לך ללמד פליט מאפריקה ספרות צרפתית, מה נהיית לי פתאום צדיק גדול?!" ציפר נכנס לחדר העבודה שלו וטרק אחריו את הדלת, מה שלא הפריע ליו להמשיך במונולוג היחיד שלו. הוא קיווה בכל לבו שציפר יפתח את הדלת והשיחה תהפוך שוב לדיאלוג; לשווא קיווה. "הוא גם לא הומו, אז מה פתאום אכפת לך כל כך, תציל קודם את המנקה המסכן של אמא שלך, אם אתה צדיק כל כך גדול".

ציפר שמע במעורפל את צעקותיו של יו מאחורי הדלת הסגורה. אם הייתי לא יהודי בימי הנאצים, חשב, הייתי מסתכן ומציל יהודים. יו לעולם לא יבין כמה כביר המעשה שאני עושה. הוא ואותם אנשים שמתקראים שמאלנים בטח היו הראשונים לתרץ לעצמם כל תירוץ אפשרי כדי לטמון את ראשם בחול עד יעבור זעם. אני עושה מעשה, בזמן ששמאלנים מצטעצעים להם בשיחות קפה ביפו החדשה.

"ואדון ציפר, תרים את הקרש בזמן שאתה משתין, או שתשתין בישיבה!" צעק יו לעבר הדלת הסגורה.

הטקסט נכתב במסגרת קורס "ביוגרפיות" בהנחייתה של פרופ' נורית גרץ.

את הטקסט המלא ניתן למצוא בכתב העת "מעמול" (גיליון 4), ובאוסף "סיפורי חיים".