חיכיתי שעה מחוץ למשרד בקומה השנייה של בניין בת דור בבאר שבע, שהוא גם הבית של להקת המחול "קמע". תמיר גינץ, המנהל האמנותי של הלהקה היה עסוק מאוד ולמרות שקבענו פגישה, לא מיהרתי לזרז אותו כי את זמן ההמתנה ניצלתי לצפייה בדואט המהפנט שהתרחש בחדר החזרות הסמוך. לצלילי מוזיקה קצבית רקדו לוריס אשנז'ה הגבוה ועינב קרינגל החייכנית, יצירה של הכוריאוגרף איציק גלילי מתוך המופע "יופי מטורף" המציג בימים אלה ברחבי הארץ.
גינץ נולד וגדל בקריית מוצקין. החל לרקוד בסטודיו של אחותו כשהיה בן 13, ומשם עבר ללמוד מחול במקומות רבים בארץ, באנגליה ובארצות הברית. ב-2002 הקים יחד עם דניאלה שפירא (מנכ"לית בת דור לשעבר) את להקת המחול "קמע" בבאר שבע, ומאז הוא המנהל האמנותי שלה וכוריאוגרף הבית.
לייסד להקת מחול בבאר שבע זה לא דבר טריוויאלי: התקציבים דלים, הקהל מתקשה להגיע והיצירה עצמה מאתגרת ושונה מאוד מהיצירה בבועה התל אביבית. בנוסף, גינץ התעקש שכל הרקדנים יעברו לגור בעיר, כי זה חלק מהיצירה ומהחוויה של להיות חלק מהמקום (שלא לדבר על בזבוז זמן בנסיעות ארוכות ומתישות). בימים אלה מסתיימת עונת הפעילות של הלהקה בה גינץ לא יצר בעצמו אלא הזמין יוצרים בעלי שם עולמי: מרקו גקה ואיציק גלילי, שיצרו עבור "קמע" את הערב "יופי מטורף".
איך ההרגשה להעלות יצירה שלא אתה יצרת?
"השנה בחרתי לא ליצור אחרי חמש שנים רצופות. הרגשתי שאני צריך קצת מנוחה. עשינו את זה גם בעבר אבל יצא שהיצירות שלי מכרו והיצירות הרפרטואריות לא. בעבר לא יכולנו להרשות לעצמנו להביא יוצרים בעלי שם עולמי ולכן נאלצנו להביא כוריאוגרפים צעירים ישראליים וזה לא מכר. מרגע שהפכתי להיות מנהל אומנותי יחיד של הלהקה, החלטתי להזמין ידוענים שיצירותיהן הצליחו בעולם כדי למתג את הלהקה ולסחוף אותה קדימה. כשהבאנו את נאצ'ו דואטו לפני שנתיים, זה חולל מהפך בשם של הלהקה. מרקו גקה לא היה בא אילולא נאצ'ו דואטו היה לפניו. אנחנו מסתובבים במיליה של הגדולים וזה עשה מאוד טוב ללהקה, אבל העלויות גדולות מאוד. הצלחנו לעשות את זה בזכות תרומה מיוחדת של ראש העיר רוביק דנילוביץ' שהחליט להגשים לי חלום".
אם כבר הזכרת את ראש העיר, יש לכם קשר אישי?
"כן, יש לנו יחסים מאוד קרובים. כשהלהקה הוקמה ב-2002, יעקב טרנר היה ראש העיר ועד 2007 לא קיבלנו שקל מהעירייה. רוביק מצא דרך להביא תמיכה שלאט לאט צמחה למשהו יותר משמעותי. עדיין היינו רוצים לקבל הרבה יותר, כי בהשוואה לכל מוסדות התרבות בבאר שבע בסדר הגודל שלנו, התמיכה בנו נמוכה בהרבה".
זה קשור ליכולת של המחול להביא צופים?
"יש קשר מסוים. אבל אני חושב שדווקא בגלל שזו אמנות צעירה היה ראוי להשקיע יותר בהזנקה שלה. המחול היום הוא תחום שנמצא בצמיחה. יש לו קהל גרובי, צעיר, שהולך וגדל לעומת קהל התיאטרון שהולך ומזדקן כמו גם קהל המוסיקה הקלאסית. הענף שלנו בגדילה בכל העולם וגם בארץ. חשוב לי גם להזכיר שקמע לוקחת חלק פעיל בחינוך ובקהילה למשל פרויקט 'קמע בקהילה' שמקנה לתלמידים כלים לפיענוח שפת המחול, מקדם רב-שיח ושיתופי פעולה בין כלל קהילות המחוללים בעיר. הפרויקט מתקיים בתמיכת עיריית באר שבע וחברת "מכתשים אדמה".
חשוב גם להזכיר את החלק שלכם במופעי סל תרבות עם מופעים כמו "גליץ'" ו"רחבת הריקודים" שמיועדים לנוער ומציגים במסגרת שעות הלימודים.
"כן, לאלה אני קורא: 'יצירות מטעם', אני יוצר אותן כדי לקחת חלק בחינוך הדור הצעיר ובתקשורת איתו".
היו ביקורות על האופן שבו היצירות משלבות "תרבות גבוהה" עם "תרבות פופולרית"?
"כמובן שהיו. אבל מי שמבקר לא מבין שאין סיכוי שילד ישב לראות מחול במסגרת מופע רגיל. ילדים חייבים ללמוד איך לראות אמנות מסוג כזה ואני צריך לתת להם את הכלים כדי שידעו איך לדבר את השפה של המחול. אם זה דרך ז'אנר הריאליטי, או דרך עומר אדם. אני מאוד גאה בשתי היצירות הללו, הילדים יוצאים נלהבים וזה לא מובן מאליו, זה הישג מבחינתי. אולי אחרי כמה מופעים של גליץ' גם נערים יוכלו לראות את 'במדבר דברים'".
אחרי 12 שנים של נסיעות ארוכות ברכבת, החליט גינץ להעתיק את מקום מגוריו מצפון תל אביב לבאר שבע, העיר בה הוא עובד ויוצר. בשנה שבה עבר לבאר שבע הוא יצר את "במדבר דברים", יצירה שמסמלת עבורו שינוי בקו הסגנוני והתכני שלו. יצירה שמושפעת מהנוף הצהוב שסבב אותו והיה לו חדש, מהנסיעות לים המלח במקום לים התיכון, ומהאנשים השונים שפגש. "היצירה העבירה סוג של הלם מהארציות, האלימות, הראשוניות, והחוצפה שראיתי סביבי" אומר גינץ.
"במדבר דברים" לא יצרה התנשאות על הפריפריה? של צופה שבא מבחוץ?
"ממש להיפך, זה בא מתוך זה שזה עולמי היום. הדיבור שלי השתנה. אני חי את עמי. בהתחלה אנשים היו אומרים לי 'אתה לא מפה, נכון?' והייתי עונה 'נכון, אני מרמת אביב'. היום כבר לא שואלים אותי את זה. המעבר לכאן עשה לי משהו טוב, חידד יותר את הסגנון שלי שהפך להיות פחות קלאסי ממה שהייתי רגיל".
אפשר להגיד שזאת היצירה שאתה הכי אוהב? או שזה יהיה כמו לשאול איזה ילד אתה אוהב יותר?
"זה לגמרי כמו ילדים, אבל בכל זאת יש משהו ביצירה הזאת שאני אוהב במיוחד כי היא מסמלת את השינוי הגדול שעברתי. יש את התקופה שלפניה ואת זאת שאחריה. אני יכול להגיד שאני פחות אוהב את היצירות שעשיתי בעשור הקודם, כי דברים השתנו וחלקן כבר לא רלוונטיות היום".
איך עלה הרעיון להקים להקה דווקא בבאר שבע?
"ב-1995 התחלתי ללמד מידי יום רביעי מחול מודרני בבת דור בבאר שבע. דניאלה שפירא, שהייתה המנכ"לית רצתה להקים קבוצת מחול בבאר שבע. להקת המחול של בת דור בתל אביב נסגרה, ומתוך הקשר החם שלי עם באר שבע, החלטתי ללכת עם הרעיון של דניאלה. הפרויקט התחיל בערב שנקרא: "'גן נעול' – יצירה שלי על אבא ובן אוטיסט. צירפנו לאותו מופע יצירה קצרה של ליאור לב שנקראה: 'כובד משקל או משקל קל'. אני רקדתי בעצמי וצירפתי כמה רקדנים צעירים שבאו מתל אביב והסכימו להשתתף בהתנדבות. קיבלנו ממשרד התרבות הכרה אבל לא תמיכה כספית. וכך יצאנו לדרך, בלי לדעת מה יהיה".
הערב "גן נעול' הצליח מאוד והיו המון הזמנות. מאז הפכה "קמע" ללהקה עם עשרות הופעות ברחבי הארץ. בהתחלה הרקדנים לא קיבלו משכורת ובאו כל יום מתל אביב לבאר שבע, אחר כך הצליחו לשלם 1500 ₪ לחודש ואז גם התעקש גינץ על כך שהרקדנים יגורו בעיר. כולם גרים בבאר שבע, זה אחד התנאים ומי שלא מוכן לגור בעיר לא יוכל לרקוד בלהקה.
מאיפה הגיע השם "קמע"?
"אני הצעתי אותו. זה התחיל כראשי תיבות של: 'קבוצת מחול עכשווית', כי זאת לא היתה להקה. בנוסף הייתי צריך מזל והצלחה לחיים שלי באותם ימים, וגם באר שבע התחבר לי עם דרום שהוא מסתורי עם ריח של מיסטיקה. שלושה תירוצים לשם. בהתחלה נכתב עם נקודות בין האותיות ואחרי כמה שנים, כשהלהקה התבססה, נפרדנו מהנקודות ומ"הקבוצה". ונשארנו עם המזל הטוב והמיסטיקה".
חלק מהמזל הטוב הביא לכך שעשרה רקדנים מתחלפים בעונה הקרובה?
"לא הייתי קורא לזה מזל טוב. זה די קשה, למרות שבעבר הייתי ממש מתייסר כשזה קרה, והיום אני נמצא במקום אחר ואני חושב שזה ירענן את היצירה ואת הבית שלנו שזקוק לזה. יש מקרים שבהם אני מתחבר במיוחד לרקדן, לדוגמא אלדר אלגרבלי שרקד אצלי שש שנים ועזב לפני שנה. העזיבה היתה לי קשה במיוחד כי הרקדן הוא המדיום של האמנות שלי אז יש לי קשר אישי אליו. השנה יהיו 16 רקדנים, 6 מתוכם זרים. בהשוואה ללהקות אחרות זה מספר קטן יחסית. אנחנו במצב טוב. אבל הלהקה זה הכוריאוגרפים, הרקדן הוא הכלי. המכלול הוא זה שמחזיק את היצירה בחיים. אנחנו מעלים השנה שוב את "במדבר דברים" וכל הרקדנים יהיו חדשים, כך נהוג בעולם המחול. יצירות קלאסיות חיות מאות שנים וממשיכות להיות מבוצעות".
מאז שהפכת למנהל אמנותי יחיד ב-2014, הקשר עם בית הספר "בת דור" גם השתנה?
"בהחלט. יש קשרי גומלין, בעיקר מאז שאור אבוהב מנהל אותו, ויש לנו חיבור מאוד טוב. בקבוצות המתקדמות בביה"ס לומדים קבוע את הרפרטואר שלי, הרקדנים פוגשים את הלהקה על בסיס שבועי. אנחנו פועלים באותו בניין, נוצר משהו מובנה ויש יותר תלמידים שבאים לרקוד בלהקה בתור בוגרים".
האם אתה יכול לזהות ביניהם פוטנציאל ליורש שיתפוס את מקומך בבוא היום?
"את קצת ממהרת, יש לי עוד הרבה שנים ליצור פה. אבל יש שם הרבה פוטנציאל ואנחנו מאוד שמחים לקבל רקדנים בלהקה שצמחו בבית הספר. השאלה אם אני אשכיל לגדל יורש, מה שקורה הרבה פעמים. השאיפה היא שלפחות בהתחלה ישמר הסגנון ואחר כך שייקח אותו הלאה למחוזות חדשים. כוריאוגרף אחר לגמרי לא יוכל להמשיך את הדרך המסוימת של הלהקה כי הקהל ילך לאיבוד, זה לא המוצר שהם רגילים אליו. כמו קוטג' של תנובה מול זה של טרה. עדיין לא מצאתי יורש, אבל אני אשמח להקדיש לכך שנים רבות, גם בפנסיה. זה מפעל חיים ואני אשמח להיות אורח של כבוד".
לגבי העתיד שלו, גינץ בהחלט מדבר על רווחה שמצא בשנים האחרונות במקום שלו והשלמה עם המקצוע התובעני, עם הביקורת הרבה ועם הצורך ליצור כל הזמן ולחדש. גם מבחינה פיזית, אין לו כבר את תאוות התנועה שפעם היתה חלק גדול מהיצירה שלו. יש לו הנאה מלראות את התוצר. "לא בחרתי להיות כוריאוגרף, המקצוע בחר בי" הוא לא יכול היום לעשות משהו אחר. יש לו מחשבות לאן ילך והוא לא חושב שיהיה ב"קמע" עד גיל הפנסיה כי הלחץ הנפשי יהיה לו קשה מידי.
"קמע" ותמיר הם אחד? איך תתקיים הלהקה בלעדייך?
"זה יהיה יומרני להגיד, אבל רוב הלהקות הגדולות שקמו בארץ, קמו סביב יוצרים. "ורטיגו" לא תהיה אותו דבר בלי נועה ורטהיים. אני חושב שפעם להקות יכלו לשרוד שינוי של מנהל אמנותי כי הן היו רפרטואריות. "קמע" מאופיינת על ידי היצירות של תמיר גינץ, זה בדי.אן.איי שלה. השפה שלנו אלגנטית, דרמטית, סוג התנועה נהיר לאנשים, רקדנים שלכל אחד יש אופי משלו ואנשים מתחברים ליצירה הזאת. בשילוב עם התאורה והתלבושות, נוצר מכלול מיוחד שנותן הבטחה להמשכיות של מוצר מושקע מאוד".
מה היעד הבא שלך ושל הלהקה?
"חו"ל זה אחד היעדים. השנה נסענו להופיע ארבע פעמים בחו"ל. לבנות את עצמך בארץ זה קשה, ובעולם זה עוד יותר קשה. ובכל זאת, אני מאוד גאה באמנות שלי ובלהקה שהצלחתי ליצור. ואני מקווה שלא יהיו פגזים על הדרום ויותר תקציבים למחול, אנחנו נלחמים וממשיכים קדימה".
