במוצאי שבת, לפני שבועיים, בהפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל (לפחות כך אמרו לנו) צעדתי עם עוד עשרות אלפים בעיר הולדתי ירושלים. צעדנו שם, פסיפס מהמם של נשים וגברים, קשישים וילדות, ערביות ויהודים, חובשי כיפה ועוטות שביס. היו שם אמהות חד-הוריות, נפגעי הדיור הציבורי, הייטקיסטים, סטודנטיות ותיכוניסטים. לראשונה מאז פרצה מחאת האהלים לחיי, הרגשתי שכל הציניות שבי מתפזרת עם הרוח הקרירה של ירושלים. בליל אדיר של שפות התערבב לו ולכולן היה מקום. הבנתי באותו הערב שזו, ככל הנראה, היתה ותמשיך להיות, ההצלחה הגדולה של המחאה הזו.
החלום (ושברו?)
אני לא מאמינה לועדות. לא לטרכטנברג, שליחו של הממסד, הכהן הגדול שמקדש את גבולות הסדר הישן (קרי, גבולות התקציב). וגם לא ליונה-ספיבק, הועדה שנולדה כאלטרנטיבה, אך לא השכילה לפרוץ את חומות "המומחיות". אולי בעוד מספר חודשים מישהו ינופף מולי במילים הללו ויגיד "טעית". הלוואי. אבל השפה המדוברת בועדות הללו אינה נותנת מקום לשפות אחרות. כל אחת בשלה, בטוחה בעצמה, צודקת.
יש לנו הזדמנות ללמוד שפות חדשות. לדוגמה, לגלות שמשמעות המלה "בטחון" רחבה יותר מהמשמעות האסוציאטיבית. במאהל לוינסקי משמעות המלה בטחון היא גוף מוגן. אשה תחוש שם בטחון כשתדע שגופה מוגן מפגיעה. אמא חד-הורית במאהל "אין ברירה" בירושלים תגדיר בטחון כמצב בו היא יודעת שיש לילד שלה ארוחה חמה אחת ביום. בטחון הוא קורת גג לחסר-בית שמבלה את לילותיו בשינה על דשא.
מהו חלום? הסטודנט הממוצע יחלום על סיום התואר ועבודה טובה, זוג הורים יחלום על חינוך טוב לילדים, אשה שורדת זנות שחיה ברחוב תחלום על מקלחת אמיתית, במקום שטיפה שטחית בברזיה בגן הציבורי. תושבות דרום תל-אביב חולמות על אויר נקי מפיח, תושבי שדרות חולמים על שקט. גם ל"שקט", אגב, יש מליון משמעויות.
מהו עם? או צדק חברתי? מה מסמלת שירת התקווה בסיומה של עצרת המונית שדורשת צדק לכל? לאחד היא ציונות, פטריוטיזם, אהבת הבריות. לאחר היא מחיקה.
לא נוכל לדבר בשפה אחת, אבל נוכל להבין את שפת האחר. תנועת האהלים האדירה הזו מאפשרת התוודעות לשפות אחרות. אם רק נמשיך להתוודע, להכיר, לשאול שאלות, לוותר על מקומנו הבטוח, היחיד, הצודק תמיד, אולי נצמיח כאן חברה אחרת, טובה יותר. זו התחושה שצעדתי אתה בירושלים.
אם יש גן עדן
בדרכי חזרה הביתה, למקום העוטף והלא-מובן-מאליו שלי, גלגלתי בראשי את המאמר הזה. חשבתי על שפת הפוליטיקלי-קורקט שבקעה מהרדיו, ששידר שוב ושוב את נאומו של מי שמייצג אותי כסטודנטית. ישראלית חדשה הוא קרא לי. חשבתי על שפת הפיוט הירושלמית ועל שפת הרחוב הדרום-תל-אביבית. חשבתי על השפה הערבית, בה אני נאבקת כבר שנים. אוהבת-שונאת אותה באותה המידה. שפת הוריי שמעולם לא היתה שפתי. חשבתי על מגדל בבל ועל כמה מוסר ההשכל שלו שגוי: בליל של שפות הוא עונש, חורבן.
טוני מוריסון היטיבה לספר מהסיפור המקראי. בנאום שנשאה לרגל זכייתה בפרס נובל לספרות ב-1993, אמרה: "מוסר ההשכל המקובל של סיפור מגדל בבל הוא שההתמוטטות היתה פורענות. שהסחת הדעת או משקלן של השפות המרובות קדמו וקידמו את הכישלון הארכיטקטוני של המבנה. ששפה מונוליתית אחת היתה מאיצה את הבנייה ומאפשרת להגיע אל השמים. השמים של מי, היא תוהה? ואיזה סוג? אולי זה היה מוקדם מדי להגיע לגן עדן, נמהר מדי, אם אף אחד אינו יכול להקדיש את הזמן להבנת שפות אחרות, השקפות אחרות, נרטיבים אחרים. אילו היו מבינים את כל אלה, אולי היו מוצאים לרגליהם את גן העדן שדמיינו. מורכב ותובעני, כן, אבל גן עדן כחיים בעולם הזה; לא גן עדן כעולם הבא."
מכאן ואילך, תפקידנו החברתי החשוב ביותר לדעתי, הוא להקשיב, גם אם עוד לא גמרנו להשמיע. שפות שלא שמענו עד כה אולי יעלו על פני השטח וילמדו אותנו משהו חדש. אם יש גן-עדן, ביכולתנו ליצור אותו. כאן.
