הקיץ האחרון היה עמוס בהופעות מבטיחות של אמנים גדולים מהעולם. החל מהופעתם של “GUNS N’ ROSES”, דרך “Radiohead” ועד ה- ”Pixies” שהופיעו בישראל ממש בימים אלו. עשרות אלפי ישראלים, ואני ביניהם, נהרו לפארק הירקון ולמקומות נוספים כדי לראות את האמנים האהובים. פארק הירקון הוכתר בעיניי כמקום הגרוע ביותר להופעות; העמודים מסתירים חצי במה, אין מספיק שיפוע שמאפשר באמת לראות את ההופעה, והדרך אל כוס הבירה נראית רחוקה מתמיד. אבל אם להסתכל רגע על חצי הכוס המלאה, לפחות אפשר לקנות שם בירה, שלא כמו באמפי קיסריה. אמפיתיאטרון קיסריה הוא ללא ספק המיקום הסאחי ביותר להופעות. אסור לעשן, אסור לשתות, ועדיף גם לא לנשום או לקום על מנת לחסוך תלונות מהיושבים מלפנים ומאחור. האמפי לא מאפשר לקהל להשתתף ולהנות מההופעה, אלא אם כן היא של שלמה ארצי. הקהל הישראלי שבוי בקסמן של הופעות שלא מתגמלות אותו, בזמן שמתחת לאף שלו מתרחשות הופעות של יוצרים ישראלים מעולים, מרגשים וחדשניים.
ביום שלישי האחרון (25.7.17) הגעתי לבארבי להופעה של ה-"Moses Project", שסביר להניח שרובכם לא מכירים. ה- "Moses Project" הוא מפגש בין אמנים המגיעים מעולמות שונים שביניהם אמני תאורה, סאונד, מוסיקה, ריקוד, שירה וקרקס. יוצר הפרויקט המאלף הוא גיא מוזס, גיטריסט שהחליט לעבור לתל אביב ולפתוח אולפן בביתו. הוא החל להפיק בעצמו, ובשנתיים האחרונות אסף אליו אמנים מוכשרים והקים את ההרכב. בנובמבר 2016 הוא הציג לראשונה קטעים ממופעו המוסיקלי וויזואלי במועדון הבסקולה בתל אביב, שהפך גם למועדון הבית שלו, ובשלישי האחרון השיק את אלבום הבכורה שלו “Imperfections”.
ההופעה החלה בשעה 22:00 ונפתחה ב- “Hear it Rise”, הסינגל הראשון מתוך האלבום. כבר בשיר הראשון עמדו על הבמה שתי זמרות – סיוון טלמור ואלכס משה. חמישה נגנים – מוזס עצמו נגן המחשב, הסינתים והגיטרה, שני מתופפים – נדב לוזיה וטל כהן, יונתן דסקל נגן הסינתים והקלידים, ניצן אייזנברג על הבס, והרקדנית שהגיחה לבמה באמצע השיר – יסמין מחמוד. ההופעה התחילה והקהל שרוי בהלם. לאורך כל השיר הראשון הרחבה התחתונה הצמודה לבמת הבארבי נותרה ריקה מאדם. ובכן, בעקבות מספר הפרפורמרים שעמדו על הבמה, אי אפשר להאשים את הקהל שהניח איך תתנהל ההופעה, ובאדיבותו השאיר מקום פנוי למחמוד ולאמני התנועה הנוספים. בחינניות רבה, לוזיה, אחד המתופפים, סימן שאפשר להתקדם, ונראה שאף רצוי. הקהל ירד למטה וההופעה המריאה הרבה מעבר לצפוי.
ההופעה התבססה על שילוב של כלים חיים וצלילים אלקטרונים, שנשמעו כהכלאה של נגה ארז וה- “Garden City Movement”. הופעה ב- 360 מעלות, שהתגברה על הצפיפות הקשה של במת הבארבי. על המרפסת מימין שרה דניאל קריאף (המעולה) בין הרוקדים בקהל. ברחבה השמאלית של האולם רקדה על עמוד דניאל בלאכמן, בתיאום פנומנלי לשירי ההרכב. מלמעלה, אמנית החבל, רותם ספיר, התגלגלה, נמתחה והתנדנדה יחד עם המוזיקה, ולקולו של איתן חיניץ. מלבד האמנים, ייחוד ההופעה נבנה על ידי הזרימה של המוסיקה שהתנגנה ללא קיטועים, תודות והצגת האמנים. נוספו לכך, עליות מתח שהרעידו את האולם, ומשחקי הסאונד והתאורה. הקרנת הוידיאו, בועות הסבון והדינמיקה בין אמני התנועה, הקול והנגנים הפכו את ההופעה לקסומה. למרות השילוב המהפנט בין האמנים השונים, באופן פרדוקסלי, דווקא הקטעים האינסטרומנטליים היו עוצרי נשימה עוד יותר, ולרגעים קצרים הדהדו לנגיעות עדינות ואפלות של ה- “Tiny Fingers”.
בשעה 23:15 כל האמנים התכנסו לשיר אחרון על הבמה שהייתה צפופה וחיה מתמיד. אין הדרן. הקהל הריע במחיאות כפיים סוערות. האמנים עמדו בשורה על הבמה ומוזס הודה בהתרגשות לכלל האנשים שלקחו חלק בדרך להגשמת החלום שלו: ליועצת האומנותית, אילון נופר, ואפילו לסבתא שלו. עמדתי מול הבמה וסירבתי להאמין שנגמרה ההופעה; בטוחה שמישהו יתפוס את חישוק הלדים הענק שהיה תלוי מעל ראשם ויטפס עליו, כמו שטיפסה עליו ג'ניפר כהן בהופעה הקודמת בבארבי, אבל לא. כל הופעה של מוזס היא קצת שונה; פעם חישוק, פעם נצנצים, פעם בועות סבון, פעם עמוד, אבל תמיד מוסיקה מעולה. והיי, אפשר ממש לראות את ההופעה בבארבי, ולקנות כרטיס במחיר הגיוני (85 יחיד, 140 זוגי), ואפשר בקלות להזמין בירה ולרקוד. ואפילו יש מזגן. ואפשר למצוא יצירות ישראליות טובות. ממש טובות.
אמנים נוספים המשתתפים בהופעה הנוכחית ובפרוייקט כולו: יונתן שילנסקי, בועז בנטור, עמרי דראמלביץ', יערה מוזס, מיה יוהנה, שירן פדידה, בנו הנדלר, ענן דן בואר, דניאלה תורג'מן, רונה שפילר, נעמה שטרית, נעה לארה מאיר, ינון סמואלוב, יובל עוז, מורד בואיארד, לירן יצחק, ענת עוז ועוד.
