לפני זמן מה הוזמנתי לצפות במיצג. בלי להזכיר שמות. לפני שהחל המיצג, עלו ונאמו ראשי ופרנסי עיריית תל-אביב שהיללו ושיבחו את החדשנות, המקוריות והנועזות של היוצר ויצירתו. התמלאתי ציפייה. ההתרגשות שלי הלכה ודעכה ככל שהערב התקדם.
אבל אז, במקום הרעננות המובטחת, עלה לנגד עיני הצופים שילוב פומפוזי ומגוחך של שירה עלובה, סרטונים שעריכת הוידאו של בתי בת ה-9 שמה אותם בכיס הקטן, ריקודים מגוחכים – והכל היה עטוף בהרבה הרבה חשיבות עצמית. כמה נפיחות. איזה מעטה של רצינות סביב כלום אחד גדול (או למעשה קטן, קטן מאוד).
נזכרתי במיצג הזה כשנכחתי, כמה ימים לאחר מכן, בהופעה של "החצר האחורית", כי המופע של היוצרים המוכשרים הללו היה בדיוק ההפך הגמור – כל כך צנוע, כל כך לא מתיימר וכל כך אינטליגנטי. הנאה צרופה.
מישרים מבט לגועל-נפש הפוליטי
למי שעדיין לא מודעים לתופעה, "החצר האחורית" היא מפגש מוסיקלי מרתק בין יענקלה רוטבליט הוותיק, בעל התרומה האדירה לזמר העברי ובין שלושה יוצרים צעירים וסופר-מוכשרים – תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן. האלבום הופק, כחלק מהמחאה של יוצריו נגד חברות התקליטים והמחירים הגבוהים שהן גובות, דרך גיוס כסף מוצלח בהדסטארט. התוצאה – מפגש בין-דורי מרתק שנפרש על-פני ארבעה עשר שירים נפלאים.
"החצרנים" אכן עוסקים ב"חצר האחורית" של החברה הישראלית, אותם נושאים שאין לנו כבר כוח לעסוק בהם, שהם קשים מדי לעיכול, שהם רגישים מדי למגע. חברי הלהקה מישירים מבט אל הגועל-נפש הפוליטי, השבירות של מערכות יחסים זוגיות, הטייקונים שאוכלים בנו בכל פה, האלימות שהפכה לדרך חיים והעובדה שכבר מזמן שכחנו מה מאחד את הקבוצות השונות המרכיבות אותנו.
הלוחמים האחרונים
הביקורת שלהם איננה צעקנות מתלהמת, אלא שורה של מניפסטים חכמים ורגישים שבעיקר גורמים לעצב מכיוון שהם כל-כך מדויקים ונכונים. אך זו רחוקה מלהיות הופעה מלנכולית. להפך, בגלל הקסם האישי שנשפך מהם בכמויות, הם מצליחים (עד עכשיו לא הבנתי איך) להעביר את אותם טקסטים קשים מבלי לגרום לבכי ונהי ציבוריים, אלא להפך, לצאת מהמופע קצת מעודדים. להיזכר שבתוך תרבות ההבל והכלום יש עדיין אנשים חושבים, שלא מהססים להילחם, לבקר ומצליחים לעשות זאת בדרך שובת לב.
בלי הרבה רעש וצלצולים, עם ג'ינס וטישירטים הם נותנים הופעה מרהיבה, חכמה, מעוררת מחשבה, שמהווה הרבה יותר מאשר בילוי של ערב או צהריים. המילים של השירים ממשיכות להדהד בראש הרבה אחרי שההופעה מסתיימת. המלצה שלי – רוצו.
לאתר "החצר האחורית" לחצו כאן
