איך אפשר לכתוב שיר, שישמיע את דפיקות הלב, יצעק את הכעס, יצייר את השלווה, יבכה את געגוע? שאלות אלו מלוות את הסטודנטיות והסטודנטים – כמו גם את התלמידות והתלמידים – המשתתפים בסדנת הכתיבה "לכתוב לילדים". כמה מהתשובות שנתנו הסטודנטיות – לא באמצעות כתיבה תיאורטית, אלא דרך כתיבת שירים – מובאות לפניכם כאן: זוהר גלאי ציירה את הכעס שלה כנמר כתום, בוער; את הכעס של סאפא אבו אסא אפשר לשמוע דוהר בתוך הגוף; הגעגוע של חגית שמשי לובש סינר אדום ושמלה קצרה; השלווה של נעמה טימר גרה על אי בודד, עם סירה, ואילו השמחה הירוקה של חן גרוס כל כך עליזה, עד שהיא גם כתומה וכחולה ואדומה.
הנמר שלי / זוהר גלאי
יֵשׁ לִי בַּחֶדֶר נָמֵר מְנֻמָּשׁ,
הוּא בַּגֹּדֶל שֶׁלִּי מַמָּשׁ,
בְּצֶבַע גִ'ינְגִ'י בּוֹעֵר,
וּבְכָל בֹּקֶר עוֹזֵר לִי לְהִתְעוֹרֵר:
"הִגִּיעַ הַזְּמַן לָקוּם…"
הוּא נוֹהֵם, מְפַהֵק וְחוֹזֵר לָנוּם,
אוֹי, אוּף, הָעוֹלָם בַּחוּץ כְּבָר עֵר?
אֵיךְ הַלַּיְלָה עָבַר כָּל כָּךְ מַהֵר?
הַנָּמֵר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ אִתִּי לְכָל מָקוֹם,
יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי כָּל הַיּוֹם,
אִם כִּי לִפְעָמִים הוּא קְצָת מְנֻמְנָם,
מְלַמֵּד אוֹתִי לְהִתְמוֹדֵד עִם הָעוֹלָם.
הכעס שלי / סאפא אבו אסא
הַכַּעַס שֶׁלִּי גָּדוֹל
הוּא יָכוֹל לְנַפֵּץ הַכֹּל.
הַכַּעַס שֶׁלִּי אָדֹם,
הוּא מִתְנַקֵּז בְּתוֹכִי ,
חוֹדֵר אֵלַי, מֵצִיף אוֹתִי,
הֲמוֹן כַּעַס יֵשׁ בַּגּוּף הַגָּדוֹל שֶׁלִּי.
כְּשֶׁאֲנִי בְּתוֹךְ הַכַּעַס אִישׁ לֹא מֵעֵז אֵלַי לְהִתְקָרֵב
כִּי הַכַּעַס שֶׁלִּי יָכוֹל לִפְגֹּעַ בְּכָל מִי שֶׁאוֹתִי אוֹהֵב,
אֲפִלּוּ בַּחֲבֵרִים, בַּחֲבֵרוֹת,
הַכַּעַס שֶׁלִּי מְטַיֵּל עַל הַקִּירוֹת,
בַּחֶדֶר נִהְיֶה חַם,
הוּא דּוֹפֵק בַּגּוּף שֶׁלִּי, דּוֹפֵק בַּדָּם,
הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר לַמֹּחַ שֶׁלִּי, מַפְרִיעַ לִי לַחְשֹׁב.
כְּשֶׁהַכַּעַס שֶׁלִּי מִתְפָּרֵץ אֲנִי בּוֹעֶטֶת, שׁוֹבֶרֶת,
רַק אָז הוּא נִרְגָּע – וְהַדְּבָרִים נִרְאִים אַחֶרֶת.
בעולם הירוק שלי / חן גרוס
בָּעוֹלָם הַיָּרֹק שֶׁלִּי
אֲנִי הוֹלֶכֶת עַל מַרְבַד דֶּשֶׁא צָהֹב,
פּוֹסַעַת עַל חוֹל וָרֹד, רָטֹב.
נִכְנֶסֶת לַמַּיִם הַצְּלוּלִים,
מַבִּיטָה בַּשָּׁמַיִם הָאֲפֹרִים.
בָּעוֹלָם הַיָּרֹק שֶׁלִּי
אֲנִי גּוֹרֶבֶת גַּרְבַּיִם כְּחֻלִּים,
לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלָה אֲדֻמָּה
וּבְאֹכֶל כָּתֹם מוֹצֵאת נֶחָמָה.
וּכְשֶׁמַּגִּיעָה שְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת, חוֹשֶׁבֶת,
כּוֹתֶבֶת בֵּינְתַיִם,
אֵיךְ אַגִּיעַ גָּבוֹהַּ, רָחוֹק,
בָּעוֹלָם שֶׁלִּי, הַיָּרֹק.
לו הייתי גרה באי / נעמה טימר
לוּ הָיִיתִי גָּרָה בְּאִי בּוֹדֵד עִם סִירָה,
הָיִיתִי מְבַשֶּׁלֶת הָמוֹן, לֹא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה.
הָיִיתִי מַזְמִינָה רַק אֶת מִי שֶׁבָּא לִי,
וְשָׁרָה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת עַד שֶׁבַּיַּבֶּשֶׁת הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה לִי…
הָיִיתִי מִתְחַרְדֶּנֶת בַּשֶּׁמֶשׁ, מִתְבּוֹנֶנֶת בַּנּוֹף,
קוֹטֶפֶת פֵּרוֹת וּמְשַׂחֶקֶת מַטְקוֹת עִם אֵיזֶה קוֹף.
לִפְעָמִים הָיִיתִי מַזְמִינָה אֵלַי כַּמָּה אַחְיָנִים,
הָיִינוּ רָצִים בְּכָל הָאִי רַק בְּתַחְתּוֹנִים!
הָיִיתִי לוֹמֶדֶת לִפְתֹּר קֻבִּיָּה הוּנְגָרִית בְּקַלּוּת,
גַּם אִם זֶה הָיָה גּוֹרֵם לִי לְיָמִים שֶׁל אֻמְלָלוּת.
לוּ הָיִיתִי גָּרָה בְּאִי בּוֹדֵד עִם סִירָה
לֹא הָיִיתִי מוֹצִיאָה יוֹתֵר אֲפִלּוּ אֲגוֹרָה,
בַּחֹשֶךְ הָיִיתִי מַדְלִיקָה מְדוּרָה,
לֹא הָיִיתִי צְרִיכָה לִשְׂכֹּר דִּירָה –
בְּכָל מָקוֹם הָיִיתִי מִתְגּוֹרֶרֶת,
וּפָשׁוּט חַיָּה, נֶהֱנֵית, נִמְצֵאת,
בְּלִי שׁוּם מַטָּרָה אַחֶרֶת!
געגוע / חגית שמשי
יָשַׁבְתִּי בַּחֶדֶר,
שִׂחַקְתִּי עִם אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה,
הִסַּעְנוּ אֶת הָרַכֶּבֶת הַחֲדָשָׁה עַל הַמְּסִלָּה.
פִּתְאֹם נִכְנַס לַחֶדֶר גַּעֲגוּעַ –
הָיוּ לוֹ לֵב גָּדוֹל, סִנָּר אָדֹם וְשִׂמְלָה קְצָרָה –
הָרַכֶּבֶת… נֶעֶצְרָה.
הֵרַחְתִּי אֶת הָרֵיחַ שֶׁעָלָה מֵהַסִּירִים
טָעַמְתִּי אֶת הַטַּעַם, בַּפֶּה הָיָה לִי נָעִים.
נֶעֱטַפְתִּי חִבּוּקִים מְלַטְּפִים,
שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָהּ שֶׁל סַבְתָּא,
הֶעָמֹק, הַמְנַחֵם,
וּבְבַת אַחַת גּוּפִי נִרְגַּע וְהִתְחַמֵּם.
בסמסטר הנוכחי עובדות הסטודנטיות עם תלמידות ותלמידים – ומנחות אותם בכתיבה. מעניין יהיה לקרוא בסוף השנה את שירי התלמידים, ולהשוות את התשובות השונות שייתנו לאותן שאלות בדבר מראה הכעס, ריח הגעגוע, צבע השלווה.
