מה דרוש כדי ליצור סרט שבבוא היום ייחשב לסרט פולחן? אם התשובה לכך תלויה במאפיינים הבאים – עיסוק בתת-תרבות, מבנה סיפור לא שגרתי וערעור על התפיסות החברתיות המקובלות ועל הקאנון האמנותי של הז'אנר שבו הוא פועל; אז סרטו החדש ודל התקציב של קווין סמית' – "מדינה אדומה" ("Red State") מכוון לשם בכל הכוח.
סמית' כתב, ביים ומימן את הסרט בשנת 2011 בארצות הברית, לא לפי החוקים ההוליוודיים. במקום לפנות לחברות ההפקה וההפצה הגדולות טרם צילומי הסרט, סמית' בחר הפוך; כל זאת כדי להימנע מהתערבות חיצונית ביצירה. המעבר המפתיע של הבמאי והשחקן, שמוכר בזכות סרטי קומדיות סטלנים שנונות כמו: "ג'יי ובוב השקט מכים שנית" ו-"זאק ומירי עושים פורנו", לסרט אימה; מסקרן כמעט כמו העובדה שהסרט זמין לרכישה באתר שלו טרם שחרורו לאקרנים.
העלילה מתרחשת בעיירה ששמה לא ידוע (אם כי אפשר לנחש שהיא נמצאת באחת מ"המדינות האדומות" בדרום ארה"ב) ובה מתנגשים שלושה גורמים: כת נוצרית קיצונית המונהגת על ידי פסיכופט המקדישה את כל מאמציה במלחמה בהומוסקסואליות בכלל ובהומואים בפרט, שלושה תלמידי תיכון המנסים לארגן אורגיה עם אשה בת 38 שהכירו באינטרנט, וממשלת ארצות-הברית הנכשלת בתפקידה להגן על אזרחיה בגלל פוליטיקה וכשלים פנימיים. האינטראקציה בין הגורמים מובילה להסלמת המצב וכוללת אין ספור התכתבויות מרומזות לתקרית "המצור בוייקו" ולמשפחת פלפס ("המשפחה השנואה ביותר באמריקה"). התכתבויות אלו מזכירות לצופה את אחיזתו במציאות באמצעות אירועים ותופעות מהחיים ובכך מונעות ממנו לדחות על הסף את התרחישים המתחוללים בסרט כבדיה חסרת שחר.
אם כבר אימה אז שיהיה בתנועה
ז'אנר הסרט מוגדר כאימה, אך עובר באופן חד בין ז'אנרים נוספים כמו פעולה וקומדיה. מבנה העלילה לא שגרתי ונראה שכמעט בלתי אפשרי לזהות מיהו הגיבור של הסרט. הדמות היחידה שעוברת שינויים ולא נשארת סטאטית, דהיינו מבחינה טכנית "הגיבור", היא של הסוכן קינן (ג'ון גודמן), אך הוא מופיע לראשונה רק לקראת אמצע הסרט. לעומתו, הכומר קופר (מייקל פארקס, המוכר מסצנת הפתיחה האגדית של סרט פולחן אחר: "מצאת החמה עד צאת הנשמה") הוא הדמות בעלת זמן המסך הרב ביותר וזו המככבת בסצנות התיאטרליות ביותר.
במקביל להתרחשות בסרט, מוטחת בפני הצופה בצורה אלימה ביקורת מגוונת על החברה האמריקאית העכשווית, אך המעבר בין הז'אנרים מבלבל וגורם לה לאבד מחשיבותה. הרעש שמפיקות סצנות הפעולה ובעיקר קרבות הירי, שהם לרוב קומיים, משעשעים ועשויים היטב, גובר על הצעת הסרט להרהר ברעיונות הנזרקים לרקע העלילה בנושאים כמו כפייה דתית, זכויות אדם, והבעייתיות בכוחן המופרז של סוכנויות פדרליות. נראה כי כאן נחשף סמית' הישן, הקומיקאי האמיתי, זה שמחזיק באג'נדה של "מה שלא יהיה, לפחות שזה יהיה כיפי".
הקומדיה הטובה ביותר מגיעה מהמקומות האפלים ביותר. אימה וקומדיה מתבססות על אותו אפקט – ההפתעה; באימה זה נעשה לשם הזעזוע ובקומדיה זה נעשה לשם השעשוע. נראה כי ב"מדינה אדומה" מטשטש הגבול בין שני הז'אנרים. הסרט לוקח את הפחדים המודחקים ביותר של חברה ליברלית, כגון: הומופוביה, שלילת חירויות, שנאת זרים, וחוסר האונים של הרשויות הביורוקטיות; והופך אותם לבדיחה. מצד אחד, אין לצופה לגיטימיות לצחוק מהבדיחה, ואם בכל זאת משתרבב לו צחוק, הוא מיד מלווה ברגשות אשם. מצד שני, הזעזוע גם הוא לא אפקטיבי ביותר. נוצר מצב דינמי בו רגשות המתעוררים מצפייה ברגעים הקשים של הסרט תחילה משתקים, אך עם התקדמות העלילה והתנועה בין הז'אנרים, הם הופכים למשחררים ומותירים את הצופה בתחושה אלגנטית של הרמוניה עם חוסר השליטה.
זעזוע משעשע
הסרט רחוק מלהיות יצירת מופת, אך יש להעריך את סמית' על הניסיון שהפגין כאן, ולו רק ברמה המקצועית. בימים בהם הוליווד משווקת את אותם נרטיבים מצועצעים ומבחילים, תוך כדי השקעה של עשרות ומאות מיליוני דולרים, מרענן לראות יצירה בעלת שפה חתרנית שמגדירה מחדש את תעוזת הקולנוע האמריקאי, וכל זה במסגרת תקציב של ארבעה מיליון דולר. מבחינה זו, "מדינה אדומה" מפיץ מעט נחמה מול המרמור שדווקא היוצרים העשירים ביותר, אלה שכן יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים אמנותיים, הולכים על הגימיקים הבטוחים ביותר (ראה "סופר 8" של סטיבן ספילברג).
"מדינה אדומה" אינו מתיימר לחנך או לחשוף את הצופה ל"אמת" כלשהי, הוא פשוט מנסה לענות על הציפיות מסרט פולחן מהנה. את הביקורת החברתית הוא מביא עמו כאנקדוטה, כבדרך אגב שכזו, מתוך הצורך לערער את תפיסת הצופה. קרוב לודאי שרבים יתקשו להרגיש בנוח עם יופי מאיים מהסוג שמוצע כאן, והשאלה "למה אני צופה בזה?" תהדהד בראשם ללא מענה במשך זמן לא מבוטל. אך המיעוט שכן ייתפס בחכתו של "מדינה אדומה" ימצא את עצמו לבטח צופה בו שוב ושוב ונהנה מכל רגע.
הסרט זמין לרכישה באתר: http://coopersdell.com
