"וכל העיר הרי יודעת שנגמר / וזה חבל כי היו בינינו כבר / מגעים מתקדמים
מבטים מתקפלים / ויש את אלה שכמה שיותר תקפו הם יותר שמחו / איזה מזל שלפחות לא הם ניצחו / עכשיו אתה יכול לחזור לסיפורים שלך על השלום /אבל אני יודע מה עשית בקיץ האחרון…"
אני יודע מה עשית בקיץ האחרון
מכת חשמל הופכת לקטיפה, אני נופלת על רצפת הטקסט הקשה הזה, הוא צורב את עורי, לא מפחד לגעת עד להכאיב, המגעים בינינו מתארכים, אני שומעת את האמת מוטחת בפרצוף כמו עוגת יומולדת של מדינה מפורקת. מקלפת צבע מחוספס של דם שהמדרכה כבר מאסה בו.
השיר נכתב אחרי קיץ של מלחמה ואלימות, קיץ שאחריו סופרים מה נשאר מהחיבה לעיר, לאישה, למקום. המילים והלחנים לא תמיד מגיעים לנשיקה, המלודיות נעות בין צליל פעמוני ורחלי לבין רעש כבד של עשן. הקול קול עשיו, הידיים ידי יעקוב. לרגעים אני הוזה שהסולן הוא בכלל לא רוקיסט אלא משורר. הוא מלביש אותי כמו שור עשוי מילים שמתנגחות בראשי האדום:
"בדיוק כשנגמר החופש/ אני ואת קיבלנו עונש/ צריך לחזור אל המפעל/ זה לחיות בתוך הרי נסורת/ עשייה לשם משכורת/ בימים שמחכים לסיומם…"
http://www.youtube.com/watch?v=gQ4k5cAGGEc
המפעל
עם השם רמלה מרגישים בבית. יש לו ניחוח אקזוטי של פריפריה ולהקות רוק.
כשקרובים למצוא את הדרך לפעמים דווקא הולכים לאיבוד, ומתפספסים טקסטים מהודקים כמו: "משאלה" שכתב המשורר יעקב ביטון, שיר ברוח אסקפיסטית הנושא את שם האלבום. לא, זה לא נוח, אבל בעיניי אמנות טובה צריכה גם להטריד, לגרום לקהל לנוע באי-שקט על מקומו, לגרום לעיניים להיתלש בזמן שהדמעות קופאות. לגרום לאצבעות להיכוות מרגשות. רמלה להקה לא מסחרית, לא נוחה לבליעה, לא זורמת ולא נימוחה. יש בה משהו מפריד, מקציף, מערבב, חונק, שואב, אורב, כזה שצריך להזהיר ממנו אנשים, לא רק כאלה שסובלים מהפרעות בקצב הלב:
"הוא היה חושב על זה לפנות הערב / איזה פיתרון יש מול שלטון החרב?
היה רוצה לשים את הראש בגרב / להחליף את החלק שעושה את הקצר /
והמצעד דופק לך על הדלת / רוצה את הכסף ורוצה את הילד / עם יד על הדגל, יד על הקבר /
להחליף את החלק שעושה את הקצר…"
http://www.youtube.com/watch?v=rIWg_VhSUio
פיתרון
בהופעה בבר גיורא מצטרפת אל הלהקה שרון קנטור, רמלאית חיזוק ואגדה מבטיחה בפני עצמה. הסולן מציג אותה לקהל כמי שמעדיפה להישאר אנונימית. אין ספק שיש להם חוש הומור. היא מתנועעת יחד עם הגיטרה בגופיה אדומה צמודה, אוחזת בזנבה כאילו הייתה נוצה אפופת מסתורין. כשאני מבחינה בה המילים לא נשמעות לי, ואני עוקבת אחר תנועותיה המלטפות בנשימות אקסטאטיות. עם כל הכבוד לנגנים המקצוענים, היא מזכירה לי את ג'ים מוריסון בגלגול אישה. יש משהו מרענן ומעורר בהצטרפות שלה ואליה. אי-אפשר לוותר עליה, וזו היא רק ההתחלה. למופע מצטרף עוד שחקן חיזוק, איש הספוקן וורד אודי שרבני:
"תפתיעו אותי.
תפתיעו אותי כל האנשים. תפתיעו אותי כל הנושים
נושי המילה
נושי מס ההכנסה של השפה
נושי המניירה
נושאי חוסר הברירה –
מיותמת מייחודיות ולא בעל כורחה.
מכיר חוטים לא אנשים שמושכים…"
שרבני משלהב את המופע, החוטים שלו ממשיכים את הלילה. עד מתי נמשוך?
"כבר יודע שיש משחק/ אם יש מודעות/ עדיין נמשכתי אליו כמו בובה על חוט/
אז מעשן עכשיו בשרשרת/ כי עוד מעט ייגמר הסרט/ והוא ילך הביתה/ עם אחת שעוברת או אחת שנשארת…"
השחקן
אני זאת שנשארת. מעודדת את רמלה במילים שלה עצמה:
"וואו אל תהיי כל כך עצובה/ תשאירי קצת עצב לחורף הבא/ אל תתני להם לסגור עליך עכשיו/ תמיד ידענו שנשלם מחיר/ על כל המערב הזה…"
וואו
רמלה:
אורי אדלר- שירה וגיטרות
יונתן יידוב- ('תעני אסתר') גיטרה בס
איסר טננבאום- ('רוקפור', 'טרי פויזן') תופים, קולות.
רמלאית חיזוק – שרון קנטור
